| < אחורה |  מקבת -
מערכה 1, תמונה 4 |
קדימה > |
תרועה. נכנסים דַנְקֵן, מלקולם, דונלביין, לֶנוֹקְס, ובני לוויה.
דַנְקֵן: בוצע כבר גזר הדין של קודור? לא
חזרו המוציאים לפועל?
מלקולם: הם
לא שבו עוד, כבוד מלכותך; אך
אני דיברתי עם אחד אשר
ראה איך מת: והוא דיוֵוח איך
הודה בְּלב שלם בבגידותיו,
הפציר בהוד רוממותך למחול
לו, והביע חרטה מעומק לב.
כלום לא הלם אותו בימי חייו
כמו האופן שנפרד מהם:
הוא מת כמו שחקן אשר שינן
טוב את מותו, למד איך להשליך
את הדבר הכי יקר שיש לו
כמו כלי אין-חפץ-בו.
דַנְקֵן: אין אף מדע
שחושף מִבְנה של לב לפי פרצוף:
הוא היה אציל אשר נתתי בו
אמון מוחלט -
(נכנסים מקבת, בַּנְקְוּוֹ, רוס ואנגוס)
דודן שאין כמותו!
חֵטא של כפיות-טובה הכביד עלי
ממש עכשיו. אתה מקדים כל כך
שכְּנף הַגְמוּל המהירה איטית
מלהדביק אותך: הלוואי שלא
הִפְלאת לעשות כל כך הרבה,
כי אז יכולתי להודות לך
ולשלם לך כערכך!
אוכל לומר רק זאת, שכל תשלום
מול הישגיך ייחשב לא-כלום.
מקבת: להיות איש נאמן, ולשרת
אותך, זה בעצמו שכר.
תפקיד הוד מלכותך הוא לקבל
את החובות שאנו ממלאים,
וחובותינו הן לִמְדינתך,
לַכּס, לילדיך וּמשרתיך;
זה כך, וכך צריך להיות, לשֵם
שלומך, וכדי לזכות באהבתך
ובכבודך.
דַנְקֵן: ברוך הבא לכאן:
התחלתי כבר לשתול אותך, ועוד
אדאג שגם תצמח ותלבלב. -
בַּנְקְוּוֹ אציל, שלא פחות פעל,
ופועלו יהיה ידוע לא
פחות, בוא תן לי לחבק אותך,
ולהצמיד אותך ללב.
בַּנְקְוּוֹ: אם שָם
אגדל, הַיְּבוּל שלך.
דַנְקֵן: כל שִמְחותי
משתוללות בלי רסן, ומנסות
להסתתר בתוך טיפות של צער. -
בנים, קרובים, ראשי שבטים, וכל
המקורבים לכס, דעו כי נשתית
את ממלכתנו על הבן הבכור
שלנו, מלקולם; שאותו נכתיר
מרגע זה נסיך של קמברלנד;
וזה לא יהיה כבוד יתום:
אותות של אצולה, כמו כוכבים,
יאירו כל אדם ראוי. - מכאן
נצא לטירתך בְּאִינְוֶורְנֵס,
שנֵרָתֵם אליך עוד יותר.
מקבת: המנוּחה מלְשָרֵת אותך
היא עבודה; אני אצא בתור
שליח, לשמֵחַ את אוזנֵי
אשתי בְּבואך; אז במחילה,
הלכתי.
דַנְקֵן: קודור הגדול שלי!
מקבת (הצידה): נסיך של קמברלנד: זו מַדְרגה
שבה אפּול, או שאקפוץ ואדלְגהּ,
היא מפריעה לי. כוכבים, לִכְבּות ודי!
שלא יִראה שום אור את תשוקותי
העמוקות והשחורות; העַין
עוצמת עַין מול היד; אבל עדיין,
מה שהעין למראהו תתחלחל -
שייעשה, כן-כן, שיתחולל.
(יוצא)
דַנְקֵן: אמת, בַּנְקְוּוֹ נכבד; הוא כה אמיץ,
אני זולל שבחָיו בלי שובע; זה
ממש משתה. נצא בעקבותיו;
דאגתו הִקְדימה את צאתה
כדי לקדם אותנו; אין לי עוד
קרוב שמשתווה לו.
יוצאים.
| < אחורה | מקבת -
מערכה 1, תמונה 4 |
קדימה > |