שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס
הדפסת הטקסט מקבת - קדימה >

הנפשות הפועלות

מקבת

MACBETH

מאת ויליאם שייקספיר

תרגום: דורי פרנס

 

 

הדמויות במחזה

דַנְקֵן, מלך סקוטלנד

מַלְקוֹלְם, דוֹנַלְבֵּיין, בניו

מקבת, ראש שבט גלאמיס, אחר כך קודור, אחר כך מלך סקוטלנד

בַּנְקְוּוֹ, מֶקְדַף, לֶנוֹקְס, רוֹס, מֶנְטִיט, אַנְגוּס, קֵייטְנֵס, ראשי שבטים של סקוטלנד

פְלִיאַנְס, בנו של בנקו

סיִוּוֹרְד, רוזן נורתמברלנד

סיִוּוֹרְד הצעיר, בנו

סֵייטֶן, נושא כליו של מקבת

בנו של מֶקְדַף

קצין

רופא אנגלי

רופא סקוטי

שוער

זקן

ליידי מקבת

אשת מֶקְדַף

בנות לוויה של ליידי מקבת

שלוש אחיות גורל

שלוש מכשפות אחרות

גבירת המכשפות (הֶקָאטה)

התגלויות

שלושה רוצחים

רוצחים אחרים, אדונים, אצילים, קצינים, חיילים, בני לוויה, שליחים

מערכה 1, תמונה 1 -

רעם וברק. נכנסות שלוש מכשפות.

מכשפה 1: מתי כבר ניפּגש עוד פעם?   [/ מתי שלושתנו ניפגש שוב? 

                  בִּגשמים, ברק, או רעם?      / בברק, רעם או גשם?] 

מכשפה 2:   כשתיגמר הבּלְבַּלָה,

                 בְּניצחון וּמפלה.

מכשפה 3: כלומר לפני הָאֲפֵלה.

מכשפה 1: איפה?

מכשפה 2:             תחת הגבעות.

מכשפה 3: עם מקבת להתראות.

מכשפה 1: חכה, חתול!

מכשפה 2:                   קרפד קורא לי!

מכשפה 3:                                      כבר!

כולן:             טינופת היא יופי ויופי טינופת,

                   נחוּג בְּערפל של תופת.

            יוצאות. 

מערכה 1, תמונה 2 -

תרועה מבחוץ.

נכנסים המלך דַנְקֵן, מלקולם, דונלביין, לֶנוֹקְס, עם מלווים, פוגשים קצין מדמם.

מלך:   מי זה האיש המדמם פה? כמו 

        שהוא נראֶה, הוא בוודאי יכול 

        למסור דוֹ"ח מעודכן על המצב

       בַּמרד.

מלקולם:       זהו הקצין אשר  

       לחם כאיש צבא טוה וקשוח 

       שלא אפּול בשְבי. שלום, חבר 

       גיבור! ספר למלך איך נראָה

       הקרב כשעזבת. 

קצין:                      מבולבל, כמו

          שני שחיינים תשושים שנצמדים

          ומטביעים אחד את השני.

          מֶקְדוֹנְוּולד, איש בלי רחמים - ראוי

          לשם מורד, כי מסביבו נבָלות 

          הַטֶּבע מתרבות כמו זבובים -

          קיבל תגבורת חֵיל-רגלים מחוף

          המערב, וגברת המזל

          חִיְכָה אל מלחמתו הארורה

          כמו זונה של המורדים. אך לא

          לאורך זמן: מקבת גיבור החיל -

          מגיע לו השם הזה - לעג

          לִגברת המזל, ובַברזל

          המחושל שלו, המהביל

          ממבצעים של שֶפך דם, פילס             

         דרכו כמו מאהב של הגְבוּרה,

         עד שניצב לפני הכלב ראש

         מול ראש -

        הוא לא לחץ לו יד ולא אמר

        שלום עד שפָּרם אותו סופית

        מקורקבן עד לסת, ותָקע

        לו את הראש על החומות שלנו.

מלך:   הו בן דודי! זה גבר! איש כבוד!

קצין:   אך המקום ממנו מתחילה

        השמש לנצנץ, הוא שמוליד

        סופות טורפות-ספינות ורעם פרא;

        כך גם ממעיין הנחמה

        לכאורה - עולָה המצוקה.

        שְמָע, מלך סקוטלנד, שמע! עוד לא הספיק

        הַצֶדק - מתוגבר בְּעוז - לִכְפּות

        על חֵיל-רגלים צולע זה לנוס

        כל עוד רגלו בו, מלך הנורווגים

        הֵרִיחַ הִזְדמנות שָם, ועם אספקת

        תחמושת מצוחצחת וחֵילות

        רעננים, פתח חזית שניה.

מלך:   זה לא הִבְהיל את המפקדים, מקבת

         וְבַּנְקְוּוֹ?

קצין:            כן – כמו שסנונית תבהיל

        את הנשרים, או שארנב מבהיל

       אריה. אם לדבר אמת, עלי

       לומר שהם היו כמו תותחים

       כְּפולֵי קנה; כך הם הנחיתו כֶּפל

       מכות על האויב. אם הִתכּוונו

       לרחוץ בִּנהרות מוּגְלָה שם או

       לברוא את גֵיא ההרֵגה - אין לי

       מושג. - אני נחלש;

       פְּצעָי צורחים הצילו.

 מלך: הולמים אותך דבריך כמו פצעיך,

       שניהם נודפים כבוד. תנו לו טיפול.

        (יוצא הקצין עם בני לוויה.

      נכנסים רוס ואנגוס)

          מי בא פה?

מלקולם:               המנהיג של שבט רוֹס.

לֶנוֹקְס:   אח, איזו בְּהילוּת יש בעיניו!

          ככה נראה מי שבפיו דברים

          זרים ומוזרים.

רוס:                     יחי המלך!

מלך:     מניין אתה בא, מנהיג נכבד?

רוס:      מפָיְיף, מלך גדול, ששם דגלֵי

          נורווגיה התחצפו אל השמיים,

          הקפיאו את העם שלנו.

          המלך הנורווגי בעצמו,

          בראש צבא כביר, ובעזרתו

          של הבוגד והחתרן הזה,

          ראש שבט קוֹדוֹר, התנפל בִּקְרב

          אימים, עד שמקבת, חתן אלת

          המלחמה, חמוּש שריון עמיד,

          ניצב מולו שווה לו, חוד מול חוד,

          חרב מול חרב משתוללת, עד

          שהוא הכריע את שחצנותו;

          ובסיכום, הניצחון שלנו -

מלך:   שמחה גדולה!

רוס:                       כך שכרגע סְוֵונוֹ,

          המלך הנורווגי, מתחנן

          לִבְרית פיוס;

          ואנו לא נותנים לו גם לקבור

          את אנשיו עד שיפקיד בָּאי

          סנט-קולְם עשרת-אלפים לכל

          שימוש שייראה לנו.

מלך:                          ראש שבט

          קודור הזה שוב לא יוליך שולל

          את האמון שלנו. לך הַכְרז

          ללא דיחוי כי הוא חשוב כמת,

         ובתוארו ברך-נא את מקבת.

רוס:     זה ייעשה, כפקודתך.

מלך:    במה שהוא איבד, מקבת זכה.

          יוצאים.

מערכה 1, תמונה 3 -

 רעם. נכנסות שלוש המכשפות.

מכשפה ראשונה: איפה היית, אחות?

מכשפה שניה:     הרגתי חזירים.

מכשפה שלישית: אחות, ואיפה את?

מכשפה ראשונה: אֵשת סַפָּן אגרה לה ערמונים

                 קרוב לַחֵיק; בָּלְסָה, בלסה, בלסה.

                "תני לי" אני אומרת. "תתנדפי,

                מכשפה", צורחת הַיִּמַח-

               שְמָה המפוּטמת-תַחת. בעלה

               הפליג לחָאלֶבּ על ספינת "הטַייגר".

                     אבל על פּוּמְפּיה אחריו

                     אפליג, וכמו עכבר בלי זנב

                     אגמור, אגמור, ואגמור.  

מכשפה שניה:  אתן לך רוח.

מכשפה ראשונה: זה מתוק.

מכשפה שלישית: אתן לך עוד אחת, אחות.

מכשפה ראשונה: לי יש בַּמְלאי הרבה רוחות.

                   כל כְּלִי שַיִט יהדפו,                  

                   מכל עבר יִנְשפו

                   להטריף לו תַ'מצפּן.

                    אייבְּשוֹ כמו קש עד בּוֹש;

                   השֵינה אותו תנטוש             

                   גם באור וגם בַּלֵּיל.

                   את יומו הוא יקלל.

                   שָבוּעוֹת שבעים-ושבעה

                   יצטמק, יחליד, יִגְווע.

                   הוא לא יִטְבּע ולא יאבָד,

                   אך בין גלים ינוּד לעַד.

                   תִראו מה יש לי פה!

מכשפה שניה:                            תַרְאי, תראי לי!

מכשפה ראשונה: אגודל קֶפְּטן אומלל:

                   קָרב לחוף - ואוּפְּס, צָלל.

                   (תוף מבפנים)

מכשפה שלישית: קול תוף! קול תוף! רְאֵינָה!

                   מקבת מגיע הֵנָה.

כולן:             כך יד ביד אחיות-גורל

                   בין ים, יבשת ובכלל  

                   מסתובבות סביב;

                   שלוש, שלוש, ונשלֵשָה

                   עוד שלוש, ביחד תשע.

                   שקט! הכישוף תָפוּר.

                   (נכנסים מקבת ובַּנְקְוּו)

מקבת:            יום מטונף כל כך יפה עוד לא

                  ראיתי.

בַּנְקְוּוֹ:                     כמה עוד עד לארמון?

                מה אלה, הכּחושות, פרועות לבוש,

                שלא נראות תושבות האדמה 

                אבל עומדות עליה? מה, אַתן

                בין החיים? מותר לבן-אדם

                לחקור אתכן? נדמה לי שאתן

                קולטות אותי, כי כל אחת בבת

                אחת הניחה אצבע מסוקסת

                על השפתיים הקלוּפוֹת שלה.

                אַתן כביכול נשים; אך עם

                זקָן, מה שמפריע לי לקבוע.

מקבת:        דַבּרו אם רק תוכלו! מי, מה אתם?

מכשפה ראשונה: ברוך מקבת! ברוך אתה, ראש שבט גְלָאמִיס!

מכשפה שניה:  ברוך מקבת! ברוך אתה, ראש שבט קוֹדוֹר!

מכשפה שלישית: ברוך מקבת, שיהיה לְהבּא מֶלך!

בַּנְקְוּוֹ:           אדון טוב, מה אתה נרתע, כמו

                 אחוז אֵימות לשמע בשוֹרות

                 כה נעימות? - בשם האמת, אתן

                 תעתועים או שאַתן אכן 

                                  [/ פרי הדמיון או שאתן אכן] 

                 מה שאַתן נראות? את שותָּפִי

                 הַנַּעֲלֶה בֵּרכתן בִּתהילת 

                 הוֹוה ובְתחזיות גדולות

                 של תואר ותִקוָות מלכות, והוא

                 נראה המום בהזיות. אלַי 

                 אַתן לא מדברות כלל. אם תוכלו

                 לִצְפּות אל תוך זרעי הזמן, לומר

                 איזה גרגיר יצמח ואיזה לא,

                 דַבּרו אלי, אני לא מבקש

                 את דִבְשכן ולא את עוּקצֵיכן,

                 ולא פוחד מהם.

מכשפה ראשונה: בָּרוּך!

מכשפה שניה:  בָּרוך!

מכשפה שלישית: בָּרוך!

מכשפה ראשונה: פָּחוּת מִכְּבוֹד מקבת, אבל גדול יותר.

מכשפה שניה:   לא מאושר כל כך, אך מאושר יותר.

מכשפה שלישית: אתה תוליד מלכים, אך לא תהיה לְמלך.

מכשפה ראשונה: מקבת ובַּנְקְוּוֹ  - יבורכו!

מקבת:           חכו, דוברות פגומות! אִמְרו לי עוד!

                   ממוֹת אבי אני יודע כי

                   אני ראש שבט גלאמיס; אבל איך

                   של קודור? המנהיג של קודור חי,

                   ומשגשג. ולהיות המלך

                   זה לא בתחום האפשרי כלל - לא

                   יותר מלקבל את תואר קודור.

                   אִמרו מה המקור לַידיעות

                   המוזרות האלה; או מדוע

                   בָערבה השוממה הזאת

                   אתן עוצרות דרכנו בִּבְרָכות

                   נבואיות מסוג כזה? דברו!    [/ נבואיות כאלה? תדברו!] 

                   (המכשפות נעלמות)

בַּנְקְוּוֹ:             באָרץ יש בועות כמו בַּמים;

                           [יש גם בועות בקרקע כמו במים;]  

                   הן הדוּגמה. לאן הן נעלמו?

מקבת:             אל האוויר; מה שנראה גַשמִי

                    נָמַס, כמו נשימה ברוח. לוּ

                    רק נשארו!

בַּנְקְוּוֹ:                            אנחנו מדברים,

                   אך הן בכלל היו פה? או אולי

                   אכלנו שורש רעל שמפיל

                   בשֶבי את המוח?

מקבת:           בניך יהיו מלכים.

בַּנְקְוּוֹ:                                     אתה

                   תהיה המלך.

מקבת:                              גם ראש שבט קודור,

                   לא ככה זה הלך?

בנקו:                                   כך בדיוק,

                   מלים ולחן. מי זה פה?

                   (נכנסים רוס ואנגוס)

רוס:              המלך בְּשִמחה קיבל, מקבת,

                   חדְשות הצלחתך; כשהוא קרא

                   על מִבְצעֵי האומץ האישי

                   שלך מול בני-המרד, הוא היטלטל

                   בין השתאות לבין שירי הלל. 

                   כשלשונו שוּתקה מזה, מצא

                   אותך שנית בשאר דו"חות אותו

                   היום עצמו, לוחם בלגיונות

                    נורווגיה, בלי שום פחד ממראות

                   המוות שבעצמך בָּראתָ.

                   כמו מטח ברד, שָליח בא

                   אחרי שליח; וכולם נושאים

                   שבחֵיך כַּמָּגן של ממלכתו,

                   וממטירים אותם עליו.

אנגוס:                                       נִשְלחנו

                   למסור לך תודות מאדוננו;

                   רק להביא אותך אליו בקול

                   תרועה, לא לשלם לך.

רוס:              וּכְמִקדמה לקראת כבוד גדול

                   יותר, ציווה עלי לקרוא לך

                   ראש שבט קודור, וּבְתואר זה

                   ברוך אתה, מנהיג נכבד, כי הוא

                   שלך.

בַּנְקְוּוֹ:                     מה זה! השד יכול לומר

                   אמת?  

מקבת:                    ראש שבט קודור חי עוד. מה

                   אתה מלביש אותי גלימות לא לי?

אנגוס:           מי שהיה ראש שבט חי עדיין;

                   אך תחת דין כבד גורר חיים

                   שיְאַבּד. בצדק: אם חָבַר

                   לִצְבא נורווגיה, או נתן סיוע

                   בַּסתר לַמורד, או שפָּעל

                   ביחד עם שניהם לקראת חורבן

                   ארצו, איני יודע; אך בגידה

                   מן הדרגה הראשונה, שפיו

                   הודה בה, ועם הוכחות, גָזְרה             

                   לו מוות.

מקבת (הצידה):             גלאמיס, וראש שבט קודור!

                    הכי גדול חבוי עוד. - רוב תודות.   

                                              [/ הכי גדול עוד בקלעים. - תודה.] 

                  (לבנקוו) אתה לא מקווה שילדיך

                   יהיו מלכים? כי אלה שנתנו

                   את שבט קודור לי, הבטיחו לא

                   פחות להם.

בַּנְקְוּוֹ:                              אֵמון בַּזה עלול

                   עוד לְלבּות אותך לקראת הכתר

                   נוסף לקודור. אבל זה מוזר; 

                   ולפעמים, למשוך אותנו אל

                  אובדן, כוחות האופל מספרים

                  לנו אמת; קונים אותנו עם זוטות       

                  של יושר רק כדי לבגוד בנו

                  בַּתוצאה המהותית.

                  אחים, מילה אחת.

                   (הם הולכים הצידה)

מקבת:                                   שתי אמיתות

                   סופרו בתור פרולוגים עליזים

                   לקראת המחזה העיקרי

                   שהנושא שלו מַלְכוּת.  - תודָה

                   לרבותי. - קריצה זו שקוֹרְצה

                   מכּוח על-טבעי אין בה ודאי               

                   שום רָע; ודאי שום טוב: -      

                   אם רע, מדוע הוענקו לי דמֵי-

                   קְדימה של הצלחה, ובתור פתיחה

                   דִבְרֵי אמת? אני ראש שבט קודור.

                   אם טוב, אז למה אני מתמסר

                   לָרעיון הזה אשר חֶזיון-

                   הבּלהה שלו מקפיץ לי את

                   השערות, מבהיל את לבבי

                   לדפוק ולהלום על הצלעות

                   שלא כדרך-טֶבע? סכנות

                   הָרֶגע מחווירות מול דמיונות

                   זוועה. המחשבה שלי, שבּה

                   הרצח הוא דמיון עוד, מטלטלת        

                   כל יציבוּת אֱנוֹש בי עד כדי כך

                   שהתיפקוד נחנק מהשערות, [/ מתרחישים,]  

                                   [ / שהשערות חונקות את השפיות]

                   ואין דבר לבד ממה שאין.

בַּנְקְוּוֹ:             תראו איך שוּתָפֵנוּ שם הוזה.

מקבת (הצידה):  אם המקרה רוצה אותי כמלך -

                   טוב, המקרה יכול להכתיר אותי,

                   בלי צעד מצדי.

בַּנְקְוּוֹ:                               כבוד חדש

                   נפל עליו כמו שבֶּגד זר

                   נצמד לגוף רק לאחר שימוש.

מקבת (הצידה):  יקרה מה שיקרה, מה שבא בא.    

                   הזמן יידע, יודיע ויקבע.   

בַּנְקְוּוֹ:             מקבת נכבד, אנחנו ממתינים לך.

מקבת:            אלפי סליחות: אימצתי את מוחי 

                   הדל לזכור דברים שנשכחו.

                   אחים, כל פועלכם תועד אצלי

                   בְּספר שיום-יום אקרא. - קדימה,

                  למלך. - (לבַּנְקְוּוֹ) שְמע, חשוֹב מה התרחש

                  כאן; בַּהמשך, אחרי שזמן-ביניים

                  ישקול זאת על מאזניו, בוא נדבר

                   נפש לנפש. 

בַּנְקְוּוֹ:                          בשמחה.  

מקבת:                                     עד אז,

                  מספיק. - קדימה, חברים.

                  יוצאים.

מערכה 1, תמונה 4 -

תרועה. נכנסים דַנְקֵן, מלקולם, דונלביין, לֶנוֹקְס, ובני לוויה.

 

דַנְקֵן:             בוצע כבר גזר הדין של קודור? לא

                   חזרו המוציאים לפועל?

מלקולם:                                         הם

                   לא שבו עוד, כבוד מלכותך; אך

                   אני דיברתי עם אחד אשר

                   ראה איך מת: והוא דיוֵוח איך

                   הודה בְּלב שלם בבגידותיו,

                   הפציר בהוד רוממותך למחול

                   לו, והביע חרטה מעומק לב.

                   כלום לא הלם אותו בימי חייו

                   כמו האופן שנפרד מהם:

                   הוא מת כמו שחקן אשר שינן

                   טוב את מותו, למד איך להשליך

                   את הדבר הכי יקר שיש לו

                   כמו כלי אין-חפץ-בו.

דַנְקֵן:                                     אין אף מדע 

                   שחושף מִבְנה של לב לפי פרצוף:

                   הוא היה אציל אשר נתתי בו

                   אמון מוחלט -

                   (נכנסים מקבת, בַּנְקְוּוֹ, רוס ואנגוס)

                                    דודן שאין כמותו!

                   חֵטא של כפיות-טובה הכביד עלי

                   ממש עכשיו. אתה מקדים כל כך

                   שכְּנף הַגְמוּל המהירה איטית

                   מלהדביק אותך: הלוואי שלא

                   הִפְלאת לעשות כל כך הרבה,

                   כי אז יכולתי להודות לך     

                   ולשלם לך כערכך!

                   אוכל לומר רק זאת, שכל תשלום

                   מול הישגיך ייחשב לא-כלום.  

מקבת:           להיות איש נאמן, ולשרת

                   אותך, זה בעצמו שכר.

                   תפקיד הוד מלכותך הוא לקבל

                   את החובות שאנו ממלאים,

                   וחובותינו הן לִמְדינתך,

                   לַכּס, לילדיך וּמשרתיך;

                   זה כך, וכך צריך להיות, לשֵם

                   שלומך, וכדי לזכות באהבתך

                   ובכבודך.

דַנְקֵן:                          ברוך הבא לכאן:

                   התחלתי כבר לשתול אותך, ועוד

                   אדאג שגם תצמח ותלבלב. -

                   בַּנְקְוּוֹ אציל, שלא פחות פעל,

                   ופועלו יהיה ידוע לא

                   פחות, בוא תן לי לחבק אותך,

                   ולהצמיד אותך ללב.

בַּנְקְוּוֹ:                                    אם שָם

                   אגדל, הַיְּבוּל שלך.

דַנְקֵן:                                     כל שִמְחותי

                   משתוללות בלי רסן, ומנסות

                   להסתתר בתוך טיפות של צער. -

                   בנים, קרובים, ראשי שבטים, וכל

                   המקורבים לכס, דעו כי נשתית

                   את ממלכתנו על הבן הבכור

                   שלנו, מלקולם; שאותו נכתיר

                   מרגע זה נסיך של קמברלנד;

                   וזה לא יהיה כבוד יתום:

                   אותות של אצולה, כמו כוכבים,

                   יאירו כל אדם ראוי. - מכאן

                   נצא לטירתך בְּאִינְוֶורְנֵס,

                   שנֵרָתֵם אליך עוד יותר.

מקבת:           המנוּחה מלְשָרֵת אותך

                  היא עבודה; אני אצא בתור

                  שליח, לשמֵחַ את אוזנֵי

                  אשתי בְּבואך; אז במחילה,

                  הלכתי.

דַנְקֵן:                       קודור הגדול שלי!

מקבת (הצידה):  נסיך של קמברלנד: זו מַדְרגה

                   שבה אפּול, או שאקפוץ ואדלְגהּ,

                   היא מפריעה לי. כוכבים, לִכְבּות ודי!

                   שלא יִראה שום אור את תשוקותי

                   העמוקות והשחורות; העַין

                   עוצמת עַין מול היד; אבל עדיין,

                   מה שהעין למראהו תתחלחל -    

                   שייעשה, כן-כן, שיתחולל.    

                  (יוצא)

דַנְקֵן:              אמת, בַּנְקְוּוֹ נכבד; הוא כה אמיץ,

                   אני זולל שבחָיו בלי שובע; זה

                   ממש משתה. נצא בעקבותיו;

                   דאגתו הִקְדימה את צאתה

                   כדי לקדם אותנו; אין לי עוד

                   קרוב שמשתווה לו.

                    יוצאים.

מערכה 1, תמונה 5 -

נכנסת ליידי מקבת, קוראת מכתב.

ליידי מקבת: "הן פגשו אותי בְּיום הנצחון; והתגלה לי באופן מוסמך מאין כמוהו שיש בהן יותר מִיֶדע של בן-תמותה. כשבָּערתי מתשוקה לחקור אותן יותר, הן עשו מעצמן אוויר, שלתוכו נעלמו. כשעמדתי אחוז הִשְתאות מזה, הגיעו שליחים מן המלך, שהביאו לי ברכות בתור "ראש-שבט קודור", שהוא התואר בו קידמו אותי קודם האֲחָיות-גורל האלה, שגם הִפנו את דעתי אל זמן-קָדימָה עם "ברוך, המלך לעתיד!" את זה מצאתי לנכון להעביר לך, שותפתי היקרה לַגדוּלה, כי תפסידי את חלקך בַּחגיגה אם לא תדעי איזו גדוּלה מובטחת לך. הניחי זאת בלבך, והיי שלום".

            גלאמיס אתה כעת, וקודור, גם

            תהיה מה שהובטח לך. - בכל זאת

            מאופייך אני פוחדת, הוא

            מלא מדי חָלָב של טוּב-אֱנוֹש

            מכדי לתפוס את השביל הכי קצר.

            נכון, אתה רוצה להיות גדול;

            ולא שאין בך שאפתנות,

            אך בלי הרוע שצריך להיות

            נִלְוֶוה לזה. רוצה גם תואר, גם

            להיות סמל הטוהר; בְּמשחק

            שפל אינך מוכן להתלכלך,

            אבל מוכן כן לנצח בו.

            דַרוּש לך, גלאמיס גדול, אותו

            דבר אשר צועק "זאת תעשה" 

            אם ברצונך שזה יהיה שלך;

            דבר שלעשות אתה פוחד,

            רק לא רוצה שייעלם. בוא הנה  

            מהר, שאשפוך רוחי לתוך אוזניך,

            ושאַלקה בלשוני את כל 

            מה שבולם אותך מפני אותו

            חישוק זהב, שהגורל רוצה,  

            עם עֵזֶר עַל-טבעי, כך זה נראֶה,

            להכתירך בו.

               (נכנס שליח)

                                מה החדשות  

             שלך?

שליח:                 המלך בא לכאן הלילה.

ליידי:       מלים של מטורף. והאדון

            שלך אינו אתו? כי הוא היה

            מודיע בְּהקדם שנתכונן.

שליח:      ברשותך, זה ככה; ראש-השבט  [/ האדון]

            בָּדֶרך; מישהו מחברַי

            הגיע לפניו, כמעט מת, בלי

           אוויר, ורק את זה הצליח עוד

           למסור.

ליידי:                שיטפלו בו. הוא מביא

            בשורות גדולות.

                    (יוצא השליח)

                              אפילו העורב     

          המקרקר צרוד כשהוא מבשר

          על כניסתו הגורלית של דַנְקֵן

          בְּחומותי. בואו, רוחות, אַתן

          הממוּנוֹת על מחשבות תמוּתה,

          עשו ממני לא-אשה עכשיו,

          מַלְאוּ אותי מכּתר ועד בוהן

          אכזריות אֵימים עד הקצה.

          עשו לי דם סמיך, חִסְמו בו כל

          ערוץ ומעֲבָר אל הַחֶמְלָה,

          שאף דקירת מצפּון מצד הטֶבע

          לא תערער בי את הנחישוּת

          הקטלנית, ולא תִכְרות שלום

          בינה לבין השלכותֵיה. בוא-

          בואו אל שָדַי הנָשִיים,

          שהחלב שלי יהיה לְמיץ-

          מרה, אתם שָֹרֵי-הָרֶצח, מכל

          מקום שבו אתם טורחים, בלתי

          נראים, על חבָּלות בַּטֶּבע. בוא,

         לילה כבד עטוּף עשן עכור

         של גיהינום, שסכּינִי החד

         לא יִרְאה את הפצע שהוא פוער,

         שמאחורי שמיכת החושך לא

         יציצו השחקים לצעוק "עד כאן,

         עד כאן".

          (נכנס מקבת)

                      גלאמיס גדול, קודור אדיר,

          ועוד גדול מזה - לפי אותה

          ברכה להבּא; המכתב שלך 

          נשא אותי מעבר להוֹוֶה

         הזה שלא-יודע-כלום, ואני

         כבר מרגישה עכשיו את העתיד 

        בִּן רֶגע.

מקבת:             אהובה שלי, דַנְקֵן

          בא פה הלילה.

ליידי:                       והולך מתי?

מקבת: מחר, כך הוא תכנן.

ליידי:                         הו בחיים   [/ הו לעולם]  

         השמש לא תראה את המחר

         הזה.

         פניך, ראש שבט שלי, הם סֵפר

         בו יכולים כולם לקרוא דברים 

         זרים ומוזרים; כדי להשלות

         את בני הַדּוֹר, לְבש את פני הדור:

         תקרין רק חביבוּת חמה בָּעַין,

         בַּיד וּבַלשון שלך; תִדְמה

         לַפֶּרח התמים, אבל תהיה

         הצֶפע מתחתיו. לזה שבא

         צריך לדאוג; ואתה תפקיד אצלי                          

         את הטיפול בָּעסק הגדול

         של לילה זה, אשר ייתן לכל

         ימינו ולילותינו בעתיד

         שלטון בלי מְצָרים, מוחלט, מַתְמיד.

מקבת:  עוד נדבר.

ליידי:              רק תיראה מְלֵא נחת; [/ הַיְשֵר את מבטך!]

         פרצוף קודר הוא אות מובהק של פחד.

                                  [/ פרצוף קודר הוא אות לִמְבוכה.]

          תשאיר לי את היתר.

          (יוצאים)

מערכה 1, תמונה 6 -

(נכנסים המלך דַנְקֵן, מלקולם, דונלביין, בַּנְקְוּוֹ, לֶנוֹקְס, מֶקְדַף, רוס, מלווים)

 

דַנְקֵן:   מיקום יפה יש לַטירה הזאת;

          אוויר קליל מתוק בא לְבָרך

          את החושים האנינים שלנו.

בַּנְקְוּוֹ:  הדרור, אורח של הקיץ, צל   

          הרפאים של מקומות קדושים,

          אוהב להשתכן פה; זה אישור

          שלִנְשימת המרומים פה יש

          ניחוח חיזורים; מכל בליטה,

          כרכוב, זיז וצריח הציפור

          הזה תָלה ערסל ועריסה

          של פְּרו-וּרְבו; בַּמקומות בהם

          הוא מקנן על מנת להִתְרבּוֹת,

          הִבְחנתי, יש אוויר צלול.

          (נכנסת ליידי מקבת)

דַנְקֵן:                           תִראו,

          תראו, המארחת הנכבדת

          שלנו: - לפעמים האהבה       

          אשר טורחת לכבודנו היא

          טִרְחָה; ובכל זאת על אהבה

          נודה. מוסר השכל: תתפללי

          לאל שיברְכֵנו על עמל

          שלך, יגמול לנו על טרחתך.

ליידי:    כל שירותינו, גם אם כל אחד

          יוכפל, ואז גם ישולש, יהיו   

          עניין יחיד ודל, בהשוואה  [/ ביחד סכום זעום בְּהשוואה]

          לְכיבּודים כבדים ועמוקים

          שהוד רוממותך גודש בם את

          בֵּיתנו; הן על הישנים, והן

          על הַתִּפְארת שלאחרונה

         עוד הֶעֱמַסְתָ עליהם, נשיר

          לך תפילות.

דַנְקֵן:                 איפה ראש שבט קודור?

          רדפנו אחריו כמו ציידים,

          תִּכְנַנּוּ אנו לבשֵר עליו;

          אך הוא רוכב טוב, ואהבָתו

          העצומה, חדה כמו דורבנות

          הסוס שלו, הסיעה אותו אל 

          ביתו עוד לפנינו. מארחת

          יפה ואצילה, אני אורחך

          הלילה.

ליידי:             משרתיך - הם, וכל

          מה שבהם או שלהם, עומדים

          תמיד הכֵן לְבֶדק-בית של

          רוממותך, כדי להשיב לך

          מה ששלך.

דַנְקֵן:                   תני את היד שלך,

          והוביליני אל המארח;

          אנחנו אוהבים אותו מאד

          ועוד נמשיך לתת לו חסדים.

          ברשותך, המארחת.

          (יוצאים)

מערכה 1, תמונה 7 -

(אבובים. לפידים.

נכנס אחראי על הארוחה ומשרתים שונים עם סירים, מאכלים וכו', וחוצים את הבמה.

אז נכנס מקבת)

 

מקבת: אם סוף המעשה בַּמעשה

        אז טוב אם זה רק ייעשה מהר;

        לו רק יכלה ההתנקשות לכלוא

        בָּרֶשת את התוצאה, אם הוא

        יצנח וזה יצלח, אם המכה

        הזאת לבד יכלה להיות ראשית-

        הכל ואחרית-הכל - כאן, כאן

        ממש, על חוף הדיוּנוֹת של הזמן,

        היינו מדלגים ישר לנצח.

        אך בְּמקרים כאלה, יש בכל זאת

        משפט ודִין גם פה; אם נְלַמֵּד

        תורות דמים, אז לֶקח השיעור

        יחזור כדי לייסר את הממציא.

        מֹאזְני הצֶדק השקולות שופכות

        את תוכן הגביע המורעל

        שלנו לִשְפתינו אנו. הוא

        נמצא כאן בְּאֵמון כפול: אחד,

        אני קרוב שלו, וגם נתין,

        שני טעמים כִּבְדֵי משקל נגד

        המעשה; כמו כן, כִּמְארֵחַ

       עלי לסגור כל דלת מול רוצחו,

       לא להחזיק את הסכין במו

       ידַי. נוסף לכך, דַנְקֵן הזה

       הִפְעיל סמכוּת בְּענווה כזאת,

       ובַשררה היה כל כך טהור,

       שסגולותיו יקימו זעקה

       כמו מלאכים-שפתיים-חצוצרות

       כנגד הקללה העמוקה

       של סילוקו; והַחֶמלה, כמו

       תינוק ערום בן-יום, רוכב-סופה,   

       או כְּרוּב שמֵימי, דוהר-סוסי-אוויר

       בלתי נראים, תנשוף את מעשה  

      הפשע לכל עין בתבל,  

      עד שדמעות יטביעו את הרוח.

      אין לי דורבן לדקור את הצלעות

      של כוונת לבי, רק שאפתנוּת

      שמזנקת לָאוּכּף מעל

      עצמה, לגוֹבה, ונופלת שם

      מצד שני -

        (נכנסת ליידי מקבת)

                  כן? מה החדשות?

ליידי:  כמעט גמר לסעוד; למה יצאת?

מקבת: שָאל עלי?

ליידי:                מה, לא ברור לך?

מקבת: אנחנו לא נמשיך בָּעסק עוד.

          הוא רק עכשיו קידם אותי, ציבּור

          שלם יש לו דֵעה עלי - זהב,

          את זה צריך ללבוֹש עכשיו נוצץ-      

          חדש, ולא לזרוק כל כך מהר.

ליידי:  מה, היא היתה שתויה, אותה תקווה

          אשר לָבַשְתָ? או שנרדמה

          בינתיים? ועכשיו היא מתעוררת

          לִבְהות חיוורת וירקרקה

          על מה שהיא הֵעֵזָה בְּלֵיל אמש?

          מרגע זה, כך אני מחשיבה את

          האהבה שלך. אתה פוחד

          להשתוות במוֹ-פעולתך

          ועוז לבך לתשוקותיך? לא

          תכבוש את מה שבעיניך הוא

          תִפְארת החיים? אלא תחיה

          כמוּג-לב בעיניך עצמך,          

          תיתן ל"אני לא מעז" לגבור על   

          "אני רוצה", כמו החתול על שפת

          הנחל?                       [/ אגם - חומד לו דג אבל פוחד

                                                ממים?]

מקבת:           שקט, די: אני מעז

          לעשות את כל מה שראוי לגבר.

          מי שמעז לעשות יותר הוא לא

          אדם.

ליידי:           איזו חיה רעה אם כך

          אילצה אותך לִפְנוֹת עם המִבְצע

          אלַי, אה? כשהעזת לעשות

          זאת, אז היית גבר: ואם תהיה

          יותר משהיית אז, תהיה

          כפליים גבר. אז לא נדבקו

          לא המקום ולא הזמן, אבל

          אתה רצית לצרף אותם;

          הם התחברו לבד, הכל מתאים - 

          וזה פתאום הורס אותך. אני

          חָלַצְתי שָד להניק, ואני יודעת

          כמה טוב לאהוֹב את התינוק

          אשר חוֹלב אותי; הייתי, מול

          פניו המחייכות אלי, תולשת

          מתוך החניכיים הָרְכִיכוֹת

          את הפּטמה ומרטשת את

          מוחו שיישפך, אילו נשבעתי

          מה שנשבעתָ פה.

מקבת:                         אם ניכשל?

ליידי:  אנחנו - ניכשל?

          תבריג רק את האומץ לַמקום                                       

          שיינָעץ - לא ניכשל. כשדַנְקֵן

          יִישן, כי יום מסע ארוך יזמין

          אותו מהר לְתרדמה, אני

          ארים כוסות של יין לחייו

          עם שני שומריו ואטשטש אותם

          עד שהזכּרון, סוהר המוח,

          יהיה אד אלכוהול, וממֵיכל

          הדעת יישאר בקושי פקק;

          כשבְּשֵינה של חזירים טִבְעם

          ירבוץ לו סְפוּג שתייה, מה לא נוכל

          אתה-אני ביחד לעולל

          לדַנְקֵן בלי שמירה? מה לא נוכל

          להעליל על השומרים שלו

          השיכורים, אשר יִשאו אשְמה

          על המַּטְבֵּחַ הכביר שלנו?

מקבת: תביאי לעולם בנים-גברים

          בלבד! החומר האֵיתן שאַת

          קרוּצה ממנו לא צריך לברוא

          אלא זכרים. מה, אם נמרח בדם

          את שני הַיָּשְנוּנֵי-מִשְמר שלו

          ונשתמש בפגיונותיהם,

          לא יתפרש שהם עשו זאת?

ליידי:                                      מי

          יעז כלל לפרש את זה אחרת,

          ובטח אם ניתן ליגונֵנו

          לשאוג רק "שוד ושבר" על מותו?

מקבת: אני נָחוּש, מותח כל מיתר

          וגיד לַמשימה הנוראה.

          נלך, נציג להם הרבה יִפְיוּף;

          פרצוף זיוף מסתיר לב של זיוף.    [/ פנים מזויפות יסתירו לב זיוף.]

(יוצאים)

מערכה 2, תמונה 1 -

(נכנסים בַּנְקְוּוֹ, ופליאנס עם לפיד לפניו)

 

בַּנְקְוּוֹ:  איך מתקדם הלילה, ילד?

פליאנס: הירח כבר שקע; ולא שמעתי אורלוגין.

בַּנְקְוּוֹ: והוא שוקע בחצות.

פליאנס: אז בטח מאוחר יותר.

בַּנְקְוּוֹ:  חכה, קח את חרבי. - יש צמצומים

          שם בָּרָקיע, הם כיבו כל נר. -

          קח גם את זה. - צִוּוּיּ שֵינה רובץ

          לי על הראש, כבד כמו עופרת,

          ובכל זאת לא יכול לישון; כוחות

          הרחמים, עִצְרו בי מחשבות

          מקוללות שמתמסר להם

          הַטֶּבע הָרָדוּם.

          (נכנס מקבת, ומשרת עם לפיד)

                          - תן את החרב.

          מי שם?

מקבת: חבר.

בַּנְקְוּוֹ:  מה, עוד לא נח, אדון? המלך כבר

          במיטתו. היה לו פה בילוי

          יוצא מגדר הרגיל, והוא 

          שפך הרבה מענקים לַצֶוות.

          בַּיהלום הזה הוא מברך

          את אשתך בְּתואר הנדיבה [/ הקסומה]

          בַּמארחות, ובסיפוק עצום  

          סגר ת'לילה. 

מקבת:                  די לא מוכנים 

          נתפסנו; הרצון הטוב נפל 

          בשבי פגמים, שבמצב אחר 

         אפשר היה למנוע. 

  בַּנְקְוּוֹ:                         הכל טוֹב. 

          חלמתי בליל אמש על שָלוש

          האחיות של הגורל; לךָ

          הציגו קצת אמת.

מקבת:                         לא מתעסק

          בהן; אך אם נמצא לנו שעה

          נוחה, היינו מנצלים אותה

          כדי להחליף כמה מילים על זה,

          אם תעניק לי זמן.

בַּנְקְוּוֹ:                          כשתואיל

          ברוב טובך.

מקבת:                 אם תיצמד אלי

          ולמילה שלי, כשזה יקרה,

          תנחל כבוד.

בַּנְקְוּוֹ:                  בכדי לא לאבּד

          כבוד בְּנסיון להגדילו,

          אלא לשמור על לב חופשי ועל

          נאמנות ללא רבב - נכון,

          צריך עצה.

מקבת:                  עד אז ליל מנוחה.              

בַּנְקְוּוֹ:  תודה, אדון, לך כנ"ל.

          (יוצאים בנקו ופליאנס)

מקבת: בקש מגבירתך, כשהמשקה

          שלי יהיה מוכן, שתצלצל

          בַּפעמון. ואז לֵך לַמיטה.

          (יוצא משרת)

          מה זה, פגיון שאני רואה מולי,

          עם הניצב כלפַּי? בוא, תן לִלְפּות.

          אין לי אותך ביד, אבל אני

          רואה אותך עדיין. מה, חזיון

          צלמוות, אי אפשר לחוש אותך, 

          אלא לראות בלבד? או שאינך

          אלא פגיון של רוח, הַמְצאת

          כזבים, יציר המוח הקודח?

          אני רואה אותך עוד, מוחשי

          ממש כמו זה אשר אני שולף

          עכשיו.

          אתה מוביל אותי לַדרך בה

          הלכתי, ובִכְלִי כזה ממש

          הייתי משתמש. עינַי נהיות

          שוטות-חצר של יתר החושים,

          או שמא הן שוות יותר מכל

          השאר. אני רואה אותך עדיין;

          ועל הלהב גם על הניצב

          שלך טיפות של דם, זה לא היה

          שם קודם. אין דבר כזה בכלל,

          זה עסק הדמים שצָר לך

          צורה כך לעיני. עכשיו מעל

          חֲצי-עולם אחד הטבע מת,

          נדמה, וחלומות מרושעים

          טורדים את השינה המצונפת;

          כישוף חוגג פולחן לִמְכשפה

          חיוורת, והרצח הכּחוּש,

          נִדְרך לקוֹל זְקיפוֹ, הזאב, אשר

          הַיללה שלו היא סיסמתו,

          חומק לו כך בלאט, בְּצעד של

          אָנָס, ונע כמו רוח רפאים.

          את, אדמה בטוחה ויציבה,

          אל תשמעי את פסיעותי, לאן

          שלא תלכנה, פן המרצפות

          יסגירו בלשונן איפה אני,    [/ עצמן יקשקשו "הוא פה, הוא שם",

         יסירו מן הרגע את אימת           / ויסלקו מן השעה אימה 

          השקט שמלוָוה אותה עכשיו.    / דוממת שכעת נלווית אליה.]  

        -  הוא חי, אני רק איומים גסים.  

          מלים נושפות כְּפור קר על חום המעשים. 

          (פעמון מצלצל)

          אני הולך, וזהו, ייעשה.

          הפעמון מזמין אותי. שלא

          תקשיב לו, דַנְקֵן; מה שמצלצל

         ייקח אותך אל עדן, או לעזאזל.

          (יוצא)

מערכה 2, תמונה 2 -

(נכנסת ליידי מקבת)

 

ליידי:  מה שהִפּיל אותם, הקים אותי;

          מה שכיבה אותם, נתן לי אש. -

          מה? שֶקט, שה. זה הינשוף צָוַח,

          פּעֲמוֹנָר של יום הדין, אשר

          משמיע את ה"לילה טוב" הכי

          כבד. הוא בִּפְעולה כבר, הדלתות

          פתוחות, והמשרתים, סרוחים-שפוכים

          מרוב שתיה, עושים ממשמרתם

          צחוק בנחירות. אני סיממתי את

          משקה הלילה שלהם, עכשיו

          המוות והַטֶּבע נלחמים

          אם הם יחיו או אם ימותו.

          (נכנס מקבת)

מקבת: מי שם? מה, הו?

ליידי:  אוי לי, אני פוחדת הם הקיצו,

          וזה לא נעשה; אם רק נִסִינו   

          ולא עשינו – אין לנו תקומה.  

          מה שם? - השארתי את הפגיונות

          של שניהם מוכנים, הוא לא יכול

          שלא למצוא אותם. לוּ לא נראָה

          כמו אבי כשהוא ישן, הייתי

          אני עצמי עושה זאת. - בעלי...

מקבת: עשיתי את המעשה. את לא

          שמעת שום רעש?

ליידי:                           כן: את הינשוף

          צוֹוֵח, והצרצרים צורחים.

          מה, לא אמרת משהו?

מקבת:                              מתי?

ליידי:  עכשיו.

מקבת:          כשירדתי?

ליידי:                         כן.

מקבת:                               תקשיבי! -

          מי שם שוכב בחדר?

ליידי:                             דוֹנַלְבֵּיין.

מקבת: זה מחזה אומלל.

ליידי:                     זו מחשבה

          טפשית לומר זה מחזה אומלל.

מקבת: אחד צחק מתוך שינה, ואחד                     

          קרא "הֵי רצח", כך העירו זה

          את זה. אני עמדתי ושמעתי,

          אך הם אמרו תפילה, ושוב הלכו

          לישון.

ליידי:            יש שְניים שם.

מקבת:                            אחד קרא

          "שיברך אותנו אלוהים"

          והשני "אמן", כאילו הם

          רואים אותי עם הַיְּדֵי-תליין    

          האלה; ולשמע פחדם,

          לא מסוגל הייתי להגיד

          "אמן" כשהם אמרו "שיברך

          אותנו אלוהים".

ליידי:                        אל תתעמק

          בזה כל כך.

מקבת:                     אבל מדוע לא

          יכולתי לבטא "אמן"? היה

          לי צורך בִּבְרכה כל כך, ו"אמן"

          נתקע לי בגרון.

ליידי:                       אסור לחשוב

          על מעשים כאלה בדרכים

          כאלה: כי נצא מדעתנו.

מקבת: היה נדמה לי ששמעתי קול

          זועק "שוב לא תישן; מקבת רוצח

          את השינה, את שנת הישרים,

          שינה שמטליאה אריג פָּרוּם

          של דאגות, המוות של כל יום-

          חיים, אמבט חמים למכאובֵי

          עמל, מַרפּא לַמוח הדואב,

          שְביל מספר שתיים בְּמַלכוּת הַטֶּבע,

          מזון מספר אחת בַּסעודה

          של החיים".

לידיי:                   מה אתה מתכוון?

מקבת: הוא לא הפסיק לזעוק "שוב לא תישן"

          לכל הבית: כן - "גלאמיס רצח

          את השינה, לכן קודור שוב לא

          יישן - מקבת שוב לא יישן".

ליידי:                                   מי, מי

          צרח כך? שמע, ראש-שבט מכובד,

          אתה רק מדלדל את כוחך

          האצילי במחשבות חולניות-

          מוחין כאלה - לך תיקח קצת מים,

          ושטוף את הָעֵדוּת המטונפת

          מעל ידך. - לָמה הבאת את

          הפגיונות האלה ממקומם?

          הם שָם צריכים להיות - לך, קח אותם

          ומרח את המשרתים היָשְנוּנים

          בְּדם.

מקבת:         לא, לא חוזר לשם; אני

          פוחד לחשוב מה שעשיתי; שוב

          לראות את זה - לא, לא מעז.

ליידי:                                         רָפה

          ורכרוכי; תן את הפגיונות;

          הישנים והמתים הם סתם

          ציוּר; רק עין ילדותית פוחדת

          מִשֵד צעצועים צבוּע. אם

          הוא זב דם, אני אזְהיב בְּדם

          את פְּנֵי המשרתים, כי זה

          חייב להיראות כאשמתם.

       [יוצאת.

     דפיקות מבפנים)

מקבת: מאיפה הדפיקות האלה? מה

          קורה לי שכל רעש מטלטל

          אותי? מה הידיים פה? הו לא! 

         הן מנקרות את שתי עיני. האם   [/ הן מנקרות לי ת'עיניים. מה, 

          ישטוף כל האוקיינוס הגדול     / כל האוקיינוס הגדול יוכל 

          של נֵפּטוּן את הדם הזה נָקי     / לשטוף ולנקות לי את הדם 

          מעל היד שלי? - לא, זאת , ידִי,   / הזה מהיד? לא, זאת, היד שלי, 

          תִּצְבּע ים ומלואו בְּארגמן

          ותעשה מהַיָרוק אָדום.

          (נכנסת ליידי מקבת)

ליידי:  ידָי בְּצבע כמו שלך, אבל

          הייתי מתביישת אם לבי   [/ בושה אילו היה לי לב לבן 

          היה חיוור כל כך.               /  כל כך. 

          (דפיקה)  

                           אני שומעת                 / אני שומעת שם דפיקות  

          דפיקות בַּשער הדרומי: נלך    / בַּשער הדרומי; בוא ונלך     

          לחדר, בוא. קצת מים ינקו

          אותנו מהמעשה הזה.

          זה כל כך קל אם כן! הנחישות

          שלך נטשה אותך.

            (דפיקה)

                               שומע? עוד

          דפיקות. תלבש את החלוק שלך,

          לבל יזעיק אותנו המצב         

          ונתגלה כִּמשוטטים בלילה;

          אל תהיה אבוד-מסכן כל כך

          בַּמחשבות שלך.

מקבת:   לדעת את המעשה שלי -

           יותר טוב לא לדעת את עצמי.

          (דפיקה)

             תעיר את דַנְקֵן בַּדפיקות שלך:

             הלוואי יכולת.

         (יוצאים)

מערכה 2, תמונה 3 -

נכנס שוער. דפיקות מבפנים.

 

שוער:  זה מה שנקרא דפיקות: אם בן-אדם היה שוער בשער גיהינום, היה מסובב את המַפתח מפה עד להודעה חדשה.

     (דפיקה)

          דפוֹק, פוֹק, פוֹק. מי שָם בּשֵם של בעל-זבוב? או הנה אִכָּר, תלה את עצמו מרוב תקוות לְשֶפע; כַּנֵס, באת בַּזמן - תיקח אתך מספיק מפיות, פה תזיע-תזיע.

     (דפיקה)

          דפוֹק, פוֹק. מי שָם בַּשֵם של השֵד מה-שמו-השני? הופּה, הנה איש-דת פּלְסְפָן, מתפלל ומתפּלפּל, יכול להישבע בשנֵי כפּות מאזניים כף-מֹאזֶן מול כף-מֹאזֶן; עשָה מספיק לכלוך בַּשֵם של אלוהים, אבל לא יָכַל לְפַּלְסף את השמיים: בוא כַּנֵס, פּלספן-והיפוכו.

     (דפיקה)

          דפוֹק, פוֹק, פוֹק. מי שם? הופּה, הנה חַיָט אנגלי שגָנַב תַחְתוֹן צרפתי: כַּנֵס, חַיָט, עמוד-כאן-דום, פה יגהצו לך את הצורה. [/ פה יטגנו לך ת'מחט.] 

     (דפיקה)

          דפוֹק, פוֹק, דְפוֹק-יוּ. אין רגע שקט - מי אתה? - אבל המקום הזה יותר מדי קר בשביל גיהנום. אני מפסיק להיות שוער-שֵדים בַּשער שלו, גמרנו: נדמה לי שהכנסתי כמה מכל המקצועות החופשיים, שילכו חופשי בְּדרך-שושנים לַמדורה-של-נצח.

     (דפיקה)

          כבר, כבר, בבקשה נא לא לשכוח את השוער.

     (פותח את הדלת.

    נכנסים מֶקְדַף ולֶנוֹקְס)

מֶקְדַף:  הלכת לַמיטה כה מאוחר,

          חבר, שככה תאחר לקום?

שוער:  תאמין לי אדוני, הרמנו כוסות עד תרנגול שני; ומשקה, אדוני, הוא מעורר גדול של שלושה דברים.

מֶקְדַף:  איזה שלושה דברים המשקה מעורר במיוחד?

שוער:  מה, אדוני, אף אדום, שינה, ושתן. את החשק, אדוני, הוא מעורר - ומפורר: הוא מעורר את התשוקה, אבל הוא מקלקל את הביצוע. לכן אפשר להגיד שהרבה משקה מבלבל את החשק: הוא יוצר אותו, ועוצר אותו; הוא מדליק אותו, ומשתיק אותו; הוא משדל אותו ומדלדל אותו; מזניק אותו לְדום ושומט אותו לְנוֹח -  בקיצור, מטשטש אותו לַחְלום, ואחרי שהוא מפיל אותו, מפקיר אותו.

מֶקְדַף:  נדמה לי, אותך המשקה הפיל אתמול בלילה.

שוער:  בהחלט הפיל, אדוני, מפולת בגרון: אבל אני החזרתי לו על ההפלה, ונדמה לי, בגלל שאני חזק מדי עליו, אפילו שהוא תפס לי פעם-פעמיים ת'רגליים עד שהתנדנדתי, אני נפנפתי אותו והקאתי אותו.

מֶקְדַף:  האדון שלך לא ער?

       (נכנס מקבת)

          מהדפיקות שלנו קם: הנה

          הוא.

לֶנוֹקְס (למקבת): בוקר טוב, אדון.

מקבת:                                   ובוקר טוב

          לכם.

מֶקְדַף:           המלך התעורר כבר, ראש-

          שבט נכבד?

מקבת:                 עוד לא.

מֶקְדַף:                             הוא בפירוש

          ציווה שאתייצב אצלו מוקדם,

          כמעט החמצתי את השעה.

מקבת:  אני אביא אותך אליו.

מֶקְדַף:                                אני

        יודע, עבורך זוהי טִרְחה

        שמחה, אבל טִרְחה בכל זאת.

מקבת: עמל שמענג אותנו הוא

          תרופה - הנה הדלת.

מֶקְדַף:                              אז אעז

          להיכנס, כי כך הורו לי.

          (יוצא מֶקְדַף) 

לֶנוֹקְס: המלך מסתלק היום?

מקבת: כן, מסתלק: כך הוא קבע.

לֶנוֹקְס: היה לילה פרוע: בַּמקום

          שבו שכבנו עפו ארובות,

          ובָאוויר, אומרים לי, נשמעו

          קינות, צרחות של מוות מוזרות,

          קולות אֵימה ושבר התנבאו

          על הַשְמדה, כְּלָיָה, ומאורעות

          טרוּפים שרק עכשיו בָּקעו אל זמן

          המרורים הזה. ציפור החושך

          הֵקִימה מהומות לאורך כל

          הלילה. יש אומרים האדמה

          קדחה ורעדה.

מקבת:                     לילה זועף

          היה.

לֶנוֹקְס:          הזכרון שלי אמנם

          צעיר, אך לא זוכר דומה לו.

          (נכנס מֶקְדַף)

מֶקְדַף:                                    הו

          זוועה, זוועה, זוועה!

          לשון ולב לא יכולים לתפוש

          אותךְ, או לְכנות בשם.

מקבת ולֶנוֹקְס:                       מה יש?

מֶקְדַף:  עכשיו יצר התוהו יצירת

          מופת: הָרֶצח הַטָּמֵא פָּרץ 

          את המִקְדש של בכיר האלוהים,

          והוא גנב משם את החיים

          של המִשְכּן.

מקבת: אמרת מה, חיים?

לֶנוֹקְס:                             כוונתך

          לכבוד המלך?

מֶקְדַף:                        היכנסו לַחדר,

          ולְמראה הבלהה יחשיך

          אור עיניכם ותהפכו לאבן.

          אל תבקשו שאדבר - ראו,

          ואז דברו אתם.

          (יוצאים מקבת ולֶנוֹקְס)

                                להתעורר,

          להתעורר, הכו בְּפעמון

          האזעקה; בגידה ורצח. בַּנְקְוּוֹ

          ודוֹנַלְבֵּיין - קום, מלקולם. נערו

          את שנת-הפּוך הזאת, חיקוי לַמוות,

          והביטו על המוות בעצמו: 

          ראו את התמונה של יום-הדין,

          הו מלקולם, בַּנְקְוּוֹ, כמו מקבריכם

          התרוממו, ולכו כמו רוחות,

          להתייצב מול הזוועה. הכו

          בַּפעמון.

     (פעמון מצלצל.

     נכנסת ליידי מקבת)

ליידי:  מה העניין, שחצוצרת זוועה

          כזאת קוראת לִיְשֵנֵי הבית

          להתאסף ביחד? תדבר, דבר.

מֶקְדַף:  אח גברת יקרה, לא לך

          לשמוע מה שיש לי להגיד:

          לחזור על כך באוזן של אשה

          יכה את עור התוף ויהרוג.

          (נכנס בַּנְקְוּוֹ)

          הו בַּנְקְוּוֹ, בַּנְקְוּוֹ, אדוננו הוד

          מלכות נרצח.

ליידי:                      אוי לי, איזה אסון:

          אצלנו, פה?

בַּנְקְוּוֹ:                   זה אכזרי מדי

          בכל מקום. מֶקְדַף יקר, אנא

          חזור בך, אמור שזה לא כך.

          (נכנסים מקבת ולֶנוֹקְס)

מקבת: לו מַתִּי רק שעה לפני שזה

          קרה, הייתי חי זמן מבורך;

          כי מהָרֶגע אין לִכלום משקל

          בגורלות אֱנוֹש, הכל שטויות:

          תפארת מתה, חסד מת, היין  

          של החיים נשפך. אין למרתף

          הזה בְּמַה להתגאות עוד, רק

          בַּשאריות.

          (נכנסים מלקולם ודונלביין)

דונלביין: מה פה לא כשורה?

מקבת:                              אתם, אבל

          אינכם יודעים זאת: מַעְיָן דמכם,  

          הראש והַמבּוּע - נסתתם,

          ממקורו ממש הוא נסתתם.

מֶקְדַף:  המלך אביכם נרצח.

מלקולם:                        הו מי

          רצח אותו?

לֶנוֹקְס:                  נראה שחדרניו

          עשו זאת; ידיהם ופרצופם

          היו לגמרי מוכתמים בדם,

          גם פגיונותיהם שלא נִמְחו

          ושמצאנו על הכריות

          שם; הם בהו, היו מבולבלים,

          אסור היה לשים בידיהם

          חיים של אף אחד.

מקבת:                           אבל אני

          בכל זאת מתחרט על החֵמָה

          שלי, כשהרגתי את שניהם.

מֶקְדַף:  למה עשית זאת?

מקבת:                            מי מסוגל 

          להיות חכם, נדהם, מתון, כועס,

          שקול ונאמן בבת אחת?

          אף איש. החיפזון של סערת

          אהבתי הקדים את הבּלָם,

          השֶכל. פה שכב לו דַנְקֵן, גוף-

          עור-כסף שרקוּם פסי-זהב

          של דם, החתכים בו פעורים

          כמו בֶּקע שנפרץ בַּטֶּבע כדי

          שייכנס חורבן; שם הרוצחים,

          סְפוּגים כָּלִיל בְּצֶבע מִקְצועם,

          עם פגיונות בתוך מִכְסים עם דם

          קָרוּש - מי מסוגל, אם יש לו לב

          אוהב, ובתוך הלב הזה גם אומץ, 

          להתאפק ולא לתת ביטוי

          לָאהבה שלו?

ליידי:                     עיזרו לי, קחו

          אותי מכאן!

מֶקְדַף:                 טפלו בַּגברת.

מלקולם (הצידה לדונלביין): למה אנו בולעים את הלשון,

          על מה שקודם-כל נוגע לנו?

דונלביין (הצידה למלקולם): ומה אפשר לומר כאן, בַּמקום 

          בו הגורל אורב בכל חריץ 

          והוא עלול לפרוץ ולהכות

          אותנו? בוא-נברח, בוא, הדמעות

          שלנו לא רותחות עוד.

מלקולם (הצידה לדונלביין):       ויגוננו

          עוד לא הצמיח רגל לִפעולה.

בַּנְקְוּוֹ:  טפלו בַּגברת - (יוצאת ליידי מקבת, נתמכת)

                         ו - כשנסתיר

          את רפיוננו העירום, אשר

          הַחֲשיפה רעה לו - ניפגש שוב,

          לחקור את הסיפור העקוב מדם

          הזה עד לַיסוד. מטלטלים

          אותנו פחד וספקות: בְּיד

          האל האדירה אני ניצב,

          ומתוכה נִלְחם בִּמזימות

          סתרים של רֶשע בוגדני.

מֶקְדַף:                                    וגם

          אני כך.

כולם:             כך כולם.

מקבת:                           בואו נלבש

          מהר מַדֵּי גברים, וניפגש

          כולנו בָּאוּלם.

כולם:                     נכון, צודק.

          (יוצאים כולם חוץ ממלקולם ודונלביין)

מלקולם: מה תעשה? בוא לא נחבור להם;

          להעמיד פנים של עצב בלי

          לחוש אותו - זה קל מאד לאיש

          כוזב. אני לאנגליה.

דונלביין:                         לאירלנד,

          אני. אם יופרדו מזלותינו

          אז שנינו בטוחים כפליים; כאן

          יש סכּינים בַּחיוכים של בני-

          אדם – מי שהכי קרוב בְּדם,

          קרוב מאד לְדם.

מלקולם:                      החץ הזה,              

          הָרַצְחָני – יָרוּ אותו, אך הוא

          עוד לא נְנִעץ; כדאי לבטחוננו

          להתרחק מן המסלול שלו.

          אז לַסוסים, בלי גינוני פרידה,

          בוא נתחמק. הַהִתְגנבוּת מוצדקת,

          היא לא גְנֵיבה, כְּשהחמלה שותקת.

          יוצאים.

מערכה 2, תמונה 4 -

נכנסים רוס, עם זקן.

 

זקן:     שבעים שנים אני זוכר טוב-טוב,

          ראיתי במרוצת הזמן הזה

          שעות קשות, דברים די מוזרים;

          אך לעומת לילה מחריד כזה

          הכל זוטות.

רוס:                    אח, סבא טוב, תראה,

          שמיים מוטרדים ממעשֵי

          אדם, ומאיימים על הבמה

          שלו, שְטוּפה בְּדם. על השָעוֹן 

          זה יום, אבל לילה אפל חונק

          את הפנס ששט עם אור זהב; 

          מה, זה שלטון הלילה או חרפּת

          היום, שחושך כך קובר את פני

          האדמה, כשאור חיים אמוּר

          לנשוק לה?

זקן:                     כן, זה לא טבעי ממש

          כמו המעשה שנעשָה.

          ביום גימל השבוע נְקֵבָה

          של בּז כשְהִמְרִיאָה בְּגאון,

          תָקף אותה ינשוף-כזה-עכבר,

          הרג אותה.

רוס:                    והסוסים של דַנְקֵן –

          דבר מאד מוזר, אבל בָּדוּק –

          יפים, זריזים, תִפְארת בּנֵי מינם,

          נהיו פרועים, שברו את האורוות,

          פרצו החוצה, וקראו תיגר

          על צייתנות, כאילו הם רוצים

          ללחום בַּמין האנושי.

זקן:                               אומרים

          שהם אכלו אחד את השני.

רוס:    נכון, לתדהמת עינַי אשר

          ראו זאת.

          נכנס מֶקְדַף.

                        הנה בא מֶקְדַף הטוב. –

          איך בָּעולם, אדון?

מֶקְדַף:                       מה, אתה לא

          רואה?

רוס:               ידוע מי בִיצֵע את

          המעשה המתועב-מכל-

          נִתעב הזה?

מֶקְדַף:                  זה אלה שמקבת

          הרג.

רוס:             זוועה! איזו טובה היתה

          יוצאת להם מזה?

מֶקְדַף:                       קָנוּ אותם.

          שני בני המלך, מַלְקוֹלְם, דוֹנַלְבֵּיין,

          חמקו ונמלטו; מה שמטיל

          את החשד בָּרֶצח עליהם.

רוס:     נגד הטבע שוב! שאפתנות

          בלי שום תועלת, איך שאת טורפת

          את מִחְייתך שלך! – אם כך סביר

          שהשלטון יפּול בידי מקבת.

מֶקְדַף:  הוא כבר נבחר, והוא יצא לסְקוֹן

          לַהכתרה.

רוס:                  ואיפה הגופה

          של דַנְקֵן?

מֶקְדַף:                נלקחה לאי קולְמְקִיל,

          שם אבותיו נחים, עצמותיהם

          שמורות.

רוס:                  אתה יוצא לסְקוֹן?

מֶקְדַף:                                    לא, איש,

          אני לפַייף.

רוס:                  טוב, אז אני לשם.

מֶקְדַף:                                         טוב,   

          הלוואי תראה עושים שם טוב - שלום! -

          שלא נגיד שהאופנה הישנה

          טובה מן  האופנה האחרונה.

רוס:    כל טוב, סבא.

זקן:     ברוכים תהיו, וכל מי שיודע     

          להפוך רעה לטוב, אויב לרֵעַ.    

          יוצאים.

מערכה 3, תמונה 1 -

נכנס בַּנְקְוּוֹ.

 

בַּנְקְוּוֹ:  אז זה שֶלְךָ עכשיו, הַמֶלך, קודור,

          גלאמיס, הכל, כמו שהבטיחו בְּנות

          גורל, ואני פוחד שִחַקת פה

          משחק די מטונף למען זה;

          רק נֶאֱמר שלא תהיה לך

          שושלת, אך אני עצמי אהיה

          אבא ושורש לְהרבה מלכים.

          אם יש אמת בהן – כמו שעליךָ,

          מקבת, זורחות מילותיהן – מה, אז

          לפי אותו מַטְבּע למה לא

          תהיינה גם לִנביאוֹת-אמת 

          שלי, לנטוע בי תקוות? די, שקט.

         נשמעת תרועת חצוצרה.

         נכנסים מקבת כמלך, ליידי מקבת כמלכה, לֶנוֹקְס, רוס, אצילים ופמליה.

מקבת: הנה אורחנו הראשי.

ליידי:                          אם הוא

          היה נשכח, היה זה חור בְּלב

          החג שלנו הגדול, וחור

          שמקלקל הכל.

מקבת (לבַּנְקְוּוֹ): הלילה נערוך משתה רשמי,

          אדון, ואבקש שתהיה

          נוכֵח.

בַּנְקְוּוֹ:           יצווה הוד מלכותך.

          אני כָּפוּת לִפקודתך בְּקֶשר

          שלא יוּתר לַנֶצח.

מקבת: אתה רוכב אחר הצהריים?

בַּנְקְוּוֹ:  כן, אדוני.

מקבת:               אם לא היית, אז

          הייתי משתוקק לעצתך

          הנבונה, אשר תמיד היתה

          שקולה ומועילה, בַּמועצה

          היום – אבל נראה מחר. רחוק

          אתה רוכב?

בַּנְקְוּוֹ:  רחוק מספיק , אדון, כדי למלא

          זמן מעכשיו ועד לסעודה.

          ואם הסוס שלי יצלע, אֶלווה

   שעה או שעתיים חושך מן 

           הלילה.

מקבת:              אל תחמיץ את המשתה

          שלנו.

בַּנְקְוּוֹ:           לא אחמיץ, אדון.

מקבת: שָמַענו, דודָנֵינו הרוצחים

          מיקמו עצמם באנגליה ובאירלנד,

          אינם מודים בָּרצח הנורא

          של אב, ומלעיטים את שומעיהם

          בְּהמצאות די מוזרות. אבל

          על זה מחר, כשבְּנוסף על כך

          נדון בְּעניינים שוטפים אשר

          דורשים טיפול של שנינו. רוץ לַסוס;

          שלום, עד שתחזור הלילה. פְלִיאַנְס

          יוצא אתך?

בַּנְקְוּוֹ:                 כן, אדוני הטוב:

          אין זמן כבר.

מקבת:                   הלוואי שסוסיכם

          יהיו זריזים, וצעדם בטוח –

          אני מוסר אתכם לחסד האוכּף.

          כל טוב.

          (יוצא בַּנְקְוּוֹ)

          שכל אחד יהיה אדון לַזמן

          שלו עד שבע;

          בכדי שהחֶברה תִמתק יותר,

          אנחנו נישאר עד המשתה

          לבד – עד אז, שאלוהים יהיה

          אתכם.

          (יוצאים כולם חוץ ממקבת ומשרת)

          שמע-נא, מילה; האנשים ההם

          כבר ממתינים לנו?

משרת:                          כן, אדוני,

          מחוץ לְשער הארמון.

מקבת:                             תביא

          אותם אלי.

          (יוצא המשרת)

                           להיות כך זה לא כלום,

          חוכמה להיות יציב כך. הפחדים   

                                 [/ אם אתה לא יציב כך. הפחדים]

          שלי מבַּנְקְוּוֹ ננעצים עמוק,

          יש לו הדר-מַלְכוּת טבעי, שיש         

          להתיירא ממנו. הוא מעז 

          הרבה, וחוץ מאומץ-לב בלי חת

          יש לו חוכמה שמדריכה את עוז

          רוחו לנהוג לָבֶטח. חוץ ממנו, 

          אין אף אחד שקיוּמו מפחיד 

          אותי; תחתיו ניצוץ הכִּשרון

          שלי נרמס, כמו שמסופר 

          על מרק אנטניוס תחת יוליוס קיסר. 

          בָּאחיות נזף כשהן כינו

          אותי לָראשונה בַּשֵם "המלך",

          תָבע שידברו אליו. ואז

          כמו נביאות הן הִללו אותו  

          כְּאבא לְשושלת של מלכים.

          לי על הראש הניחו כתר בלי

          שום פרי, נתנו לי לאחוֹז

          שרביט עקר, שייתלש בְּיד    

          בלי יוחסין, כי לא יהיה לי בן

          יורש; אם כך, לִכְבוֹד בניו של בַּנְקְוּוֹ

          אני רצחתי, שמתי רעל מר

          בִּגְביע שַלְוותי רק בשבילם,

          את יהלום הנצח של נפשי

          נתתי לַשטן, אויב אדם,

          בכדי שהם יהיו מלכים, זרעיו

          של בַּנְקְוּוֹ מלכים. עדיף אם כבר

          שהגורל יבוא אל הזירה

          ויֵאבק בי עד טיפת הדם

          האחרונה. מי שם? -

          (נכנסים משרת, ושני רוצחים)

                                 עכשיו תלך

          לדלת, עד ששוב נקרא לך.

          (יוצא משרת)

            אתמול דיברנו, לא?

רוצחים:                          כן-כן, אתמול,

          הוד מלכותך.

מקבת: כן, אז עכשיו, שקלתם את דברי? זִכְרו שזה היה הוא, בעבר, ששלל מכם מה שמגיע, ולא עצְמֵנו-ובשרנו החפים מפשע, כמו שחשבתם. את זה הבהרתי לכם בִּפגישתנו האחרונה; עברתי אתכם – עם הוכחות – על איך שהוליכו אתכם באף, איך רימו; האמצעים; מי השתמש בהם – וכל שאר הדברים שאפילו לִרְפה-שכל וטְרוּף-דעת אומרים בָּרור "ככה עשה בַּנְקְוּוֹ".

רוצח ראשון: הבאת את זה לידיעתנו.

מקבת: נכון – והלכתי עוד צעד, וזאת תכלית הפגישה השניה שלנו עכשיו. אצלכם הבלגה היא יסוד כל כך עיקרי בָּאוֹפי שתיתנו לזה לעבור ככה? אתם כאלה צדיקים שתתפללו למען האיש הטוב הזה, ולמען זרעו, אלה שידם הכבדה כופפה אתכם אל קבר ורוששה את בְּנֵיכם לַנֶצח?

רוצח ראשון: אנחנו גברים, אדוני המלך.

מקבת: אהה, בַּקָטָלוג אתם גברים,

          כמו שכלב צַיִד, בולדוג, בן

          כִּלְאיים, ספנייל, פודל, גור, זאב

          או סתם בן-כלב – לְכולם קוראים

          בַּשֵם כלבים; המחירון מבדיל

          בין המָהיר והאיטי, שומר

          הבּית, הצַיָד, הערמומי,

          לכל אחד המַעֲלָה אשר

          סיווג לו בִּנדיבותו הַטֶּבע,        

          ובזכותה יש לו ייחוד בתוך

          הרשימה שבה כולם כתובים

          שוֶוה; - וככה גם גברים. עכשיו,

          אם מקומכם איננו בְּתחתית

          טבלת הגבריוּת - תגידו לי,

          ובחיקכם אפקיד את העניין

          הזה, שביצועו גם יְסלק

          את אויבכם וגם יצמיד אתכם

          לַלב שלנו ולאהבתנו –

          שבריאותנו חולנית כל עוד

          הוא חי, ובמותו תחלים.

רוצח שני:                             אני

          אחד, הוד מלכותך, שהמכּות

          המלוכלכות של העולם

          הִרתיחו ככה שלא אכפת לי מה

          אני עושה לפגוע בָּעולם.

רוצח ראשון: אני גם-כן אחד כזה, תשוש

          כל כך מאסונות, נגרר כמו שק

          של הגורל, שאשים את החיים

          שלי על כל סכּוי, כדי לתקן

          אותם או להיפטר מהם.

מקבת:                                   שניכם

          יודעים שבַּנְקְוּוֹ אויבכם.

רוצחים:                                  אמת,

          אדון.    

מקבת:         הוא גם אויבִי; ובְשִטנה

          כזאת, שכל דקה של הֱיותו

          היא חרב נגד כל מה שיקר לי;

         יכולית לסלק אותו גלוי

         בְּכוח, רק אסור: יש ידידים

          מסוימים שלו וגם שלי,

          שעל אהבתם אני חייב

          לשמור, לכן עלי גם ליילל

         על הנפילה של זה אשר אני

          עצמי כּוֹתש; על כן אני פונה

          לְעזרתכם בְּחיזורים, וגם

          מַסווה את העניין מעֵין הכלל,

          מאלף-ואחת סיבות כבדות.

רוצח שני: אנחנו נבצֵע, אדוני,

          מה שאתה פוקד עלינו.

רוצח ראשון:                          גם

          אם החיים שלנו –

מקבת:                            נשמתכם

          זורחת דרכּכם. אז תוך שעה,

          הכי הרבה, אמסור לכם היכן

          להתמקם, וגם אשלח מידע

          מושלם מתי הזמן, מתי הרגע,

          כי זה חייב להיעשות הלילה,

          ובְמרחק מן הארמון; שכּן

          אני חייב להישאר נקי –

          וכדי לא להשאיר קְצוות, כתמים,

          פְלִיאַנְס, הבן שלו, שמתלווה

          אליו, שחסרונו חשוּב לי כמו

          זה של אביו, חייב גם הוא לחבוק

          את הגורל הזה של שעת החושך –

          תחליטו ביניכם, כבר אני בא.

רוצחים: החלטנו, אדוני. 

מקבת:                      אקרא לכם

          מייד: הישָאֲרו בִּפנים; גמוּר:          

          בַּנְקְוּוֹ, אם לְגן-עדן נשמתך עולָה,

          הלילה זאת ההזדמנות שלה.

     (יוצאים)

מערכה 3, תמונה 2 -

נכנסים ליידי מקבת כמלכה, ומשרת.

ליידי:  בַּנְקְוּוֹ יצא מן החצר?

משרת: כן, גברת, אבל הוא יחזור הלילה.

ליידי:  אֱמוֹר לַמלך שאטריד אותו

          לִשתיים או שלוש מלים.

משרת:                              אני

          אומַר, גבירתי.

          (יוצא)

ליידי:                      אין כלום, הכוס ריקה,

          אם התשוקה הושגה אך לא סופקה.       

          זה שמושמד יותר בטוח בעינַי 

          מן המשמיד שחי בְּאושר אך על תנאי.     

          (נכנס מקבת)

           מה יש, אדון? מה אתה מתבודד,

          חובר לַדמיונות הכי שחורים, 

          ומתרועע עם מחשבות שהיו

          צריכות למות עם מה שהן חושבות

          עליו? דברים שאין להשיב, אין מה

          להתעסק בם: מה שנעשָה –

          די, נעשָה.

מקבת:                פצענו את הנחש,

          אך לא הרגנו: הוא יגליד, יהיה

          עצמו שוב; וזדוננו העלוב

          בְּסכּנה עדיין מארסוֹ

          כמו קודם. אך שיתמוטט כליל

          כל סדר היקום –

          שיֵחָרבוּ גם העולם הזה

          וגם הבא, ורק שלא נאכל

          בְּפחד את לַחְמֵנו, ונישן

          מיוסרים בַּסיוטים האלה

          שמטלטלים אותנו לילה לילה.

          עדיף להיות עם המתים, שאנו,

          כדי להיות שלווים, שלחנו אל

          שלוות עולם, ולא לשכב טרוּפים

          בלי מנוחה על סד העינויים

          בַּמוח. דַנְקֵן בְּקִברו; אחרי

          קדחת התזזית של החיים  

          הוא נם היטב; הבוגדנוּת עשתה

          כל רוע שיכלה: לא חֶרב גם

          לא רעל, לא תככים מבַּית או

          צְבָאות מחוּץ, כלום לא יִגע בו עוד!

ליידי:  די כבר – בעל מתוק שלי, הַחְלֵק

          את קֶמט הגבּות: תהיה עולץ      

          ולבבי בין האורחים שלך

          הלילה.

מקבת:             בהחלט, אהובתי;

          גם אַת, בבקשה. קִשְרִי כתרים

          לבַּנְקְוּוֹ בִּמיוחד; תני לו מקום

          כבוד, בָּעין ובַפֶּה: הזמן

          כל כך עוד לא בטוח,

          אנו צריכים לטבול את הכבוד

          שלנו בּפלגים של חנופה,

          פָּנֵינו יהיו המסכות 

          לַלבבות שלנו, ויַסְוו

          אותם.

ליידי:             אתה חייב לחדול מזה.

מקבת: אח! עקרבים שורצים בי מְלוֹא המוח, 

          אשה שלי! ידוע לך שבַּנְקְוּוֹ

          וגם פליאנס שלו חיים.

ליידי:                            אך אין

          להם חותמת נֶצח מן הַטֶּבע.

מקבת: יש נחמה עוד; הם פגיעים; אז אַת

          היי צוהלת. עוד לפני שיתחיל

          העטלף לִרחוֹף כמו כּיפּה;

          לפני שלִפקוּדת המכשפה

          צרצר בן-רפש בְּזִמזום-נמנום

          יכּה בַּפעמון המפהק

          של לילה, ייעשה כאן מעשה

          עם הד נורא.

ליידי:                     מה ייעשה?

מקבת:                                       תהיי

          חפָּה מיֶדע, פּרגיוֹנֶת, עד

          אשר תריעי לַבּיצוע. בוא,

          לילה רָעול, כַּסה עיניו של יום

          רחמן, ובידְך הלא נראית,

          העקובה מדם, בּטֵל וקְרע

          לחתיכות את הדיבֵּר אשר

          בְּאשמתו אני חיוור! – האור

          נהיה סמיך; והעורב ממריא

          לעובי יערות; דברים טובים

          של יום שומטים ראש, נרדמים,

          כשסוכני הלילה השחורים

          מתעוררים לטרף. את נדהמת

          מן המלים שלי; אל תדברי;

          מה שנִשְתל בְּרָע, בְּרוֹע יישא פרי.

          אז אנא, בואי אתי.

          (יוצאים)

מערכה 3, תמונה 3 -

נכנסים שלושה רוצחים.

 

רוצח ראשון:   אבל מי ביקש שתצטרף אלינו?

רוצח שלישי:  מקבת.

רוצח שני:               אין מה לחשוד בו; הוא

                   אמר מה התפקיד שלנו, מה

                   עלינו לעשות, ובְּפִרְטֵי

                   פרטים.

רוצח ראשון:               אז תעמוד איתנו פה.

                   בַּמערב עוד מהבהב קצת יום;

                   עכשיו נוסע מתאחֵר מאיץ

                   בַּסוס, למצוא פונדק בַּזמן;

                   וזה שהוא המטרה שלנו

                   הולך ומתקרב.

רוצח שלישי:                       שומעים? סוסים!

בנקו (מבחוץ):   הי, תנו לי אור שם!

רוצח שני:                                  אז זה הוא:

                   כל יתר רשימת המוזמנים

                   כבר בָּארמון.

רוצח ראשון:                         את הסוסים שלו

                   יובילו מסביב.

רוצח שלישי:                        עוד קילומטר;

                   אבל מכאן עד לארמון יילך  

                   בָּרֶגל כמו כולם.

                  (נכנסים בַּנְקְוּוֹ, ופליאנס עם לפיד)

רוצח שני:                           אור, אור!

רוצח שלישי:                                       זה הוא.

רוצח ראשון:   הִכּונו.

בַּנְקְוּוֹ:          יֵרד הלילה גשם.

רוצח ראשון:                       שישטוף!

                   (הם תוקפים את בַּנְקְוּוֹ. הרוצח הראשון מכבה את האור)

בַּנְקְוּוֹ:           בגידה! בְּרח, פליאנס יֶלד, בְּרח, ברח, ברח –

                   אולי תוכל לנקום!

                   אח, כלב!

                   (מת. פליאנס בורח)

רוצח שלישי:  מי זה כיבה ת'אור?

רוצח ראשון:                                לא ככה היה

                   צריך?

רוצח שלישי:            יש רק אחד פה על הארץ:     

                   הבּן בָּרח.

רוצח שני:                    החֵצי הכי טוב

                   של העבודה נדפק.

רוצח ראשון:                             טוב, נסתלק.

                   ונספר מה כן בוצע.

                   (יוצאים)

מערכה 3, תמונה 4 -

מכינים משתה.

נכנסים מקבת, ליידי מקבת, רוס, לֶנוֹקְס, אדונים ובני לוויה.

 

מקבת: אתם יודעים את סדר הישיבה

          לפי דרגה; ראשון עד אחרון,

          מכל הלב – ברכות.

אצילים:                            תודה לַמלך.

מקבת:  אנחנו נסתובב בין המסובּים,

          וּנְשחק את המארח הצנוע. 

          המארחת על הכּס תשב, 

          ובְּבוא הרֶגע נבקש אותה

          לומר ברכות.

ליידי:    בטא אותן בשמי לַידידים

          כולם; לבי אומר להם ברכות.

          (נכנס רוצח ראשון, בדלת)

מקבת: רואָה? הם משיבים לך בְּתודות

          לִבּם. שני הצדדים שווים. אני

          אשב בַּתווך כאן. שִמחו בלי גבול;

          עוד רגע נעשה סיבוב שתיה

          עם השולחן כולו.

          (הולך אל הדלת)

            יש דם על פרצופך.

רוצח:                                 אז הוא של בַּנְקְוּוֹ.

מקבת: זה טוב שהוא עליך מבחוץ

          ולא אצלו בפנים. הוא מסולק?

רוצח:  אדון, נחתך לו הגרון; אני

          עשיתי ו את זה.

מקבת:                       אתה  חַתְכָן-

          גרונות מספר אחד. אבל האיש

          שעשה אותו דבר לפליאנס גם

          הוא טוב. אם זה אתה, אתה אלוף

          האלופים.

רוצח:                        אדון, הוד מלכותך, 

           פליאנס ברח.

מקבת: אז שוב תוקף אותי הַחוֹם: אחרת

          הייתי כְּלִיל בְּריאוּת; שָלם כמו שיש,

          יציב כמו סלע, בן-חורין, רחב

          כמו האוויר סביב; אבל עכשיו

          אני חנוק, לָחוּץ, כלוא, כבול 

          בידי ספקות, פחדים צורבים.– אבל

          בַּנְקְוּוֹ בטוח?

רוצח:                   כן, אדון טוב, הוא

          שוכב בטוח בַּתעלה, ועם

          עשרים חורים שנחרצו לו על

          הראש, הכי קטן בהם זה מוות.

מקבת: תודָה על זה – נחש האב קבור.

          ולַתולעת שברח יש טבע

          שעם הזמן יבשיל לאֶרס, אך

          אין לו שיניים בַּהוֹוֶה. – 'סְתלק.

          מחר נשמע אחד את השני שוב.

          (יוצא רוצח)

ליידי:  אדון מלכוּת שלי, אינך מסביר

          פנים: הנשף הוא תפל אם לא

          עורכים אותו בחשק; לאכול

          מוטב בבית: אך מחוץ לבית

          הטקס הוא הרוטב לַבּשר,

          אחרת המפגש יבש.

          (נכנס רוחו של בַּנְקְוּוֹ, ומתיישב במושבו של מקבת)

מקבת:                           ברוכה

          המזכירה שלי! – אז שעיכּול

          טוב יתלווה לַתיאבון, וכל

          טוב לשניהם!

לֶנוֹקְס:                   יואיל הוד מלכותך

          לשבת?

מקבת:            כל צמרת המדינה

          היתה פה תחת קורתנו, לוּ

          נִמְצָא פה בַּנְקְוּוֹ המבורך שלנו –

          שאגַנֶה אותו על גסותו,

          לא ארחם עליו אם הסתבך

          בְּתקלה!

רוס:                בחסרונו, אדון,

          ההבטחה שלו יוצאת מוכתמת.  

          יואיל המלך לברך אותנו

          בחברתו?

מקבת:              כל השולחן מלא.

לֶנוֹקְס: פה יש מקום שמור, סר.

מקבת:                                   מי

          מכם עשה את זה?

אצילים:                             את מה, אדון?

מקבת: אינך יכול לומר אני עשיתי

          זאת: אל תטלטל את תלתליך

          המגואלים מולי לַנֶצח.

רוס:    תקומו, רבותי; המלך חש

          ברע.

ליידי:           שְבוּ, חברים כבודים. אישי

          הוא ככה לא אחת, עוד מיַלְדוּת;

          אנא, הישארו לשבת: זה הֶתְקף

          זמני; הוא יתאושש תוך רגע קל.

          אם תעשו מזה עניין, זה רק

          יפגע בו, והתרגשותו תגבר.

          אִכלו, ואל תתייחסו אליו. -

          אתה גבר?                                  

מקבת:               כן, גבר, ואמיץ,             

          אשר מעז להסתכל על מה

          שגם את השטן היה מבעית.

ליידי:  אח, זה קשקוש מוחלט! כל זה

          ציור פרי פַּחְדְךָ: כמו הפגיון,

          רישום של האוויר, אשר הוביל

          אותך אל דַנְקֵן, לדבריך. אוה!

          הפּרפורים והרתיעות האלה –

          תעתועֵי פחדים סוג ב' – הולמים

          יותר נשים מול סיפורי אֵימה

          של סבתא בְּלֵיל חורף. אח, איזו

          בושה! מה, מה הפרצופים האלה?

          סוף סוף אתה רק מסתכל שם על

          כסא!

מקבת:            בבקשה, הביטי שם!

          שם, הסתכלי! תראי! אה? מה תגידי? -

          אח, מה אכפת לי? אם אתה יכול

          לנוּד בָּראש, דבּר גם.  – אם בּוֹרוֹת

          ותכריכים שולחים בחזרה

          את אלה שקָברנו שוב אלינו,

          בואו ניקבר כבר בִּמְעִי של עיט. 

          (הרוח נעלם)

ליידי:  מה! מסורס לגמרי מטירוף?

מקבת: כמו שכאן אני עומד, ראיתי

          אותו.

ליידי:           אח, בוז על הבושה!

מקבת:                                      נשפך

          דם לפנינו, בִּיְמֵי קדם, עוד

          בְּטרם טיהרו חוקי אֱנוֹש

          את החֶברה; כן, ורציחות בוצעו

          גם אחרי זה, לשִמְען יסמור

          שיער: בזמן ההוא כשנשפך 

          המוח, מת אדם, ודי: אבל

          עכשיו הם שוב קמים, גם עם עשרים

          פצעים קטלניים על ראשיהם,

          ודוחפים אותנו מהכיסאות

          שלנו. זה מוזר יותר מִרֶצח.

ליידי:    כבדוך,אתה חסר לידידיך. 

מקבת:   שכחתי! אל נא תתמהו עלי,

          רעים מכובדים, יש לי מין מום

          מוזר – זה שום דבר למי שמכיר 

          אותי. קדימה: אהבה, בְּריאוּת

          לַכּל! ואז אשב. – תנו לי קצת יין:     

          מַלאוּ מָלֵא! – אני שותה לכבוד

          חדווה כללית של השולחן כולו,

          וְלִידידנו בַּנְקְוּוֹ היקר,

          אשר חָסֵר לנו; הלוואי היה כאן!

          (נכנס מחדש הרוח)

          לכּל, ולוֹ, אנו צמאים לשתות,

          הכּל לכַּל.

אצילים:              שְבוּעת נאמנוּת! 

מקבת: תלך! צא מעיני! שאדמה

          תבלע אותך! בָּעצמות שלך

          אין מֵח, ודמך הוא קר; אין זיק

          תבונה בְּעיניים אלה שאתה

          לוטש!

ליידי:             חישבו על כך, רוזנים טובים,

          כעל עניין שֶבְּשִגְרָה, זה לא

          יותר; חבל רק שזה מקלקל

          את הבילוי.

מקבת:                 מה שיעז כל גבר

          אני מעז: בוא התקרב כמו דוב

          רוסי שָעִיר, כמו קרנף עוטה

          שריון או כמו נמר; לְבַש כל דמוּת

          רק לא הדמות הזאת, ועצבַּי

          היציבים לא ירעדו; או שוב

          לִחְיות, וקרא לי לדו-קרב בְּלב

          מִדְבּר; אם אז שוב אתכסה ברעד,

          כַּנֵה אותי תינוקת נקבה.

          עוּף, צל נורא! גיחוך דמיון, תעוף!

       (הרוח נעלם)

          כן, ככה; - הוא הלך, אני שוב  גֶבר. – 

          בבקשה, שבו במקומכם.

ליידי:  סילקְתָ כל שמחה, הרסת את

          המסיבה בְּהתפרעות יפָה

          מאד.

מקבת:         דברים כאלה יכולים

          להיות, ולעבור עלינו כמו

          ענן של קיץ, בלי שנתפּלץ

          עד נפש? את עושה אותי ממש

          זר לעצמי, כשאני חושב

          איך בכוחך לִרְאות מראות כאלה,

          ועוד לשמור על אודֶם לחָיַיִך,

          כשלחָיַי הלבינו מרוב פחד.

רוס:    איזה מראות, אדון?

ליידי:                               בבקשה,

          אל תדברו; שלומו הולך ורע;

          השאלות רק מרגיזות אותו.

          אז לילה טוב מייד. אל נא תקפידו

          על סדר היציאה, לכו מייד.

לֶנוֹקְס: ליל מנוחה, בְּריאוּת טובה יותר

          להוד רוממותך!

ליידי:                         ליל מנוחה

          נעים וטוב לכל!

          (יוצאים האצילים ובני הלוויה)

מקבת: זה דורש דם; אומרים, דם דורש דם.

          שמענו כבר שאבן זזה, עץ

          דיבר; אוֹבוֹת וּנבואות חשפו

          דרך עורב, לילית, תִנְשמת את

          איש הדמים הכי סודי. – מה שעת

          הלילה?

ליידי:              היא נלחמת כבר בַּיום

          מי היא מי הוא.                            

מקבת:                       מה דעתך על זה –

          מֶקְדַף סירב להזמנה שלנו. 

ליידי:  קראת לו?

מקבת:               שמעתי זאת מיד

          שניה; אבל אני אקרא לו. אין

          אף איש מהם שאין לי בביתו

          שָכיר בְּכסף בין המשרתים.

          מחר אצא - בָּהוּל - לָאחיות             

          של הגורל: הן תדברנה עוד;

          שכן אני נחוש לדעת גם

          בָּאמצעִי הָרע מכל את כל הרע.

          לטובתי כל דרך היא כשרה;

          אני כל כך עמוק בְּדם, שאם 

          אפסיק לִשְחות עכשיו, קשה יותר

          לחזור מלהמשיך. ראשי רוחש

          דברים זרים שאין לִשְקוֹל, יש לְמַמֵּש.

ליידי:  חסר לך החומר המְשַמֵר

          הכל, שינה.

מקבת:                 בואי, נלך לישון.

          ההזיות שלי – פַּחדֵי טירון כולן;

          דרוש תִרְגוּל קשה כדי לחשלן.

          אנחנו צעירים בְּמעשה עוד.

          (יוצאים)

מערכה 3, תמונה 5 -

רעם. נכנסות שלוש המכשפות, פוגשות את גבירת המכשפות.

 

מכשפה א':   מה יש, גברתי? נראית כועסת!

גבירה:         אין לי סיבה, סְחבות חרפּה,

                חסרות בושה? מאיפה החוצפה

                לִסְחוֹר, לדון, לשאת, לתת

                חידות ומוות עם מקבת?

                כשאני, גבירת האוב,

                בוראת כל רע, שונאת כל טוֹב,

                אף לא נקראתי כְּכוכבת  

                אמנוּתֵנו הנשגבת?

                ורע מזה, כל העמל

                לִכְבוד סתם איש תועה, אומלל,

                נרגן, רתחן; שכמו רֵעיו

                רק בעצמו הוא מאוהב.

                אך לְתקן לא מאוחר:

                לכו, פִּגשו אותי מחר

                בְּבור השאול; לשם הוא רץ

                לחקור מה גורלו חרץ.

                קְדֵרוֹת, קְמיעות ולחש-סתר

                הָביאו, ואת כל היֶתר.

                אני אל האוויר; הלילה

                אנדרלמוסיה שאין די לה

                עלי ליצור עד בוא האור.

                על חוד הסהר הצָחוֹר

                תלויה טיפת שיקוי של רעל;

                לפני שהיא תצנח ממעל

                אתפוס אותה: כשתזוּקק

                יקומו כל רוחות הסרק,

                ובְתעתועים בלי גבול

                יכניסו בו שגְעון בלבול:

                יבוּז לַמוות, בַּגורל

                יבעט, ותקוותו תגדל

                יותר מחוכמתו, פחדיו,

                כבודו ותבונתו יחדיו.

                וְלָאדם – זוכרות, נכון? -

                אין שום אויב כמו ביטחון.     

 

          שיר מבפנים: בואי מכאן, בואי מכאן (מאת תומס מידלטון)

רוח א':  בואי מכאן, בואי מכאן,

            מַלְכּתנו, בואי מכאן.

גבירה:   אבוא, אבוא, אבוא, אבוא,

            מהר כמו השטן,

            מהר כמו השטן.

            איפה הוֹרְמִיז?

רוח ב':                       פה.

גבירה:   איפה בּר-טיט?

רוח ג':                       פה –

            זעמיאֵל, זעפיאֵל,

            נמתין לגברת עזאזל.

            בואי מכאן, אל תסתתרי.

גבירה:   אמשח עצמי ואז אמריא.

           אמשח עצמי ואז אמריא.

            (יורד רוח בדמות חתול. שלושת הרוחות האחרות מופיעות למעלה)

רוח א':  יש לו דרישות בָּרשימה:

            נישוּק, חיבוּק, טיפה של דם.

            ולמה תתעכבי, אֶתְמַה –

חתול:                                  אֶתְמָההה –

רוח א:   הן האוויר נעים וחם.

גבירה:   הגעתם! מה חדש, נִשְמע?

חתול:                                    נשמע?

רוח ב':  הכל כָּסוּף, הכל כישוף.

            מה לְךָ על האדמה?

חתול:                             מה, מה?

גבירה:   הריני מוכנה לעוף.

          אני טסה כבר, חכו לי,

          עם מַחְמל לבּי חתוּלי.

            (הגבירה והחתול עולים)

רוח ג':   הו איזה עונג בלי הֶפסק

           לשוט בָּאוויר כשְיָרֵח מאיר

           לחוּג, לחגוג ולהתנשק.

מקהלת רוחות: מעל סלעים, הרים, גלים,

                     מעל עצים וערפילים,

                     מעל צריחים, טירות, שרידים,

                     טסים שֵדים גדודים גדודים.

            (הגבירה והחתול נעלמים למעלה)

                     כאן לא נשמע כלב נובח,

                     תן מיילל, ינשוף צווֵח.

                     לא, לא, גם לא פּכפּוך פלגים,

                     או תותחים ששואגים.

            (יוצאות הרוחות)

מכשפה א':     להזדרז. היא עוד מעט חוזרת.

          (יוצאות)

מערכה 3, תמונה 6 -

נכנסים לֶנוֹקְס, ואציל אחר.

 

לֶנוֹקְס: מה שאמרתי קודם מִתְחבּר

          לַמחשבות שלך, שיכולות

          עוד להוסיף ולהשלים; אני

          אומֵר רק, הדברים התנהלו

          מוזר. על דַנְקֵן הנדיב מקבת

          חָמל, וּרְאה – הוא מת. וְבּנקוו בן-

          החַיִל הסתובב קצת מאוחר

          מִדַּי; תִרְצה, פליאנס הרג אותו,

          כי פליאנס נָס - אסור לִבני-אדם

          להסתובב כה מאוחר. מי לא

          יכול לחשוב איזו זוועה זו, איך

          שדונלביין ומלקולם בעצמם

          רצחו את אבא דַנְקֵן הנדיב?

          קללה – אבל עובדה! איך זה ציער את

          מקבת! הוא לא ישר שחט בְּזעם

          קדוש את שני אותם עבריינים

          שפוּכים מיין, הלוּמי שינה?

          מה, זה לא מעשה אציל? כן-כן,

          וגם חכם – כי זה היה מרגיז

          כל איש לשמוע איך הם מכחישים.

          אם כן אני אומר שהוא נהג

          בַּכּל היטב, ודעתי - שאם

          היו בניו של דַנְקֵן בידיו

          (והלוואי שלא יהיו) היו

          לומדים כבר מה זה רצח אב. גם פליאנס.

          אך שקט – כי מפּטפוטים אני

          שומע שמקדף מוּקְצה בגלל

          שהוא נפקד מנֶשף הטירן.

          אדון, תוכל לומר לי איפה הוא

          נמצא?

אציל:            הבּן של דַנְקֵן, שמקבת

          שולל ממנו זכויותיו מִבּטן,

          חי בֶּחָצר של אנגליה, והוא

          זוכה מהמלך אדְוּוָרְד הַצדיק

          לְיחס חם שם: מזלו הרע 

          כלל לא פָּגע בשמו הטבו. לשָם

          יָצא מֶקְדַף, לרתום את הוד קדושת

          המלך לעזרו, ולהעיר את

          נוֹרְתַמְבֶּרְלַנְד וסיִוּוֹרְד הלוחם,

          שבסיועם – ובתמיכת ההוא

          מִמַעל – שוב נוּכל לתת בשר

          לַשולחנות שלנו, ושינה

          לַלילה, חופשיים מסַכּיני

          דם במשתה ונשף, להעניק

          שירות באמונה, ובְכָבוד

          לִזְכּוֹת – כל מה שאנו משוועים

          לו בָּהווה. דיווח זה כל כך 

          הרתיח את המלך שעכשיו

          הוא מתכונן לאיזו מלחמה.

לֶנוֹקְס: ואת מֶקְדַף זימן?

אציל:    זימן, והשליח, ששמע  

          חד-משמעית "סֶר, לא אני", פונה

          לשוב, פרצוף ענן, ומהמהם,

          כאילו אמר: "תִבְכּה על השעה

          שמכבידה עלי בְּמענה

          כזה". 

   לֶנוֹקְס:         ואת מקדף זה יְלַמד 

          אולי להיות זהיר, ובחוכמה  

          לשמור מרחק. הלוואי יעוף איזה

          מלאך לאנגליה, ויבשר

          בואו, כדי שברכה וגאולה

          ישובו אל ארצנו הסובלת,

          נִלְחֶצת תחת עול ארור.

אציל:  אשלח את תפילותי איתו.

          (יוצאים)

מערכה 4, תמונה 1 -

רעם. נכנסות שלוש המכשפות.

מכשפה א':     החתול יִלֵל שָלוש.

מכשפה ב':     הקיפוד פעם אחת.

מכשפה ג':      נשר צועק "בא זמן, בא זמן".

מכשפה א':     סְביב הסיר - המעגל,

                   בתוכו - מִעְי מורעל.

                   קרפד, שזיעתו נִגְרה

                   לילות תחת אבן קרה

                   ונסחטה למיץ ממאיר -                           

                    תתבשל ראשון בַּסיר.

כולן:           בִּעבּוּעַ בָּריבּוע,         [/ כֶּפל טורַח, כֶּפל כּורַח, 

                אש רעה בל יְכַבּוּהַ.    / בקלחת, אש, לבעור לך.]    

מכשפה ב':     עור נחש אשר הוּשל,

                 בַּקלחת תבושל;

                 כף צפרדע, עֵין טְריטוֹן,

                 צֶמר עטלף, פּיתון,

                 לְשון כלב, ינשוּפוֹן,

                 לטאה, לילית, שְפיפון,

                 לְקֶסם רוֹע לא שָבֵע

                 בְּנָזיד מְבעבֵּע.

כולן:           בִּעבּוע בָּריבּוע,      [/ כֶּפל טורַח, כֶּפל כּורַח, 

                אש רעה בּל יְכבּוּהַ.   / בקלחת, אש, לבעור לך.]

מכשפה ג':      קַשְקַש דרקון, שן של זאב,

                 קרביים של כריש רעב,

                 מוּמְיָת מכשפה בּלָה,

                 פטריות של תרעלה,

                 כּבד טמא של יהודי,

                 מעי של כבש, טֶלף גדי,

                 שורש רוֹש ולענה      

                 אף של טורקי בלי אמונה,  

                 אצבע של תינוק קטוֹן

                 שנחנק בלידתו

                 ואמו – זונה זולה -

                 זרקה אותו לתעלה,

                 מיץ מרה של נמרה -                       

                 זאת קדירה לתפארה.

כולן:           בִּעבּוע בָּריבּוע,      [/ כֶּפל טורַח, כֶּפל כּורַח, 

                אש רעה בּל יְכבּוּהַ.   / בקלחת, אש, לבעור לך.]

מכשפה ב':     נְצַנֵן בְּדם בַּבּוּן,

               אז לַכּישוף יהיה כיוון.   

            (נכנסת גבירת המכשפות עם שלוש מכשפות נוספות)

גבירה:           יפה מאד: היטב טָרחְתן,

                   ותבשיל יפה הִקְדחתן –

                   ועכשיו פיצחו בשיר

                   כמו פֵיות, כדי להכשיר  

                   וּלְכַשֵף מה שֶבַּסיר.

                   (מוזיקה, ושיר:)

 

            בני שדים של שחור (מאת תומס מידלטון)

מכשפה ד':      בנֵי שֵדים של שְחור, אוֹדם ואפור,

                     יחד בַּקלחת, בני שדים אינספור.

                    עזאזֵלי, תפַלְפּל לי,

                     רֶשע רֶשף, תן לי כשף,

                     נא לִתסוס בשצף קצף.

מקהלת מכשפות: סָביב, סביב, סביב, הלוך ושוב,

                 כל רֶשע פנימה רוץ! החוצה, טוב!

מכשפה ה':   הנה דם של בּואֵש!

מכשפה ד':                    שפכי לאש, שפכי לאש!

מכשפה ו':   הנה מוח של אוגר.

מכשפה ד':                    שימי גרגר, שימי גרגר!

מכשפה ה':    מיץ של קרפד, שתן של אוח,

                  יטריפו לַבּרנש ת'מוח.

מכשפה ד':  זה מסריח מספיק,

                הקדירה כבר נשרפת.

מכשפה ו':   שלוש שערות מכשפה לתוספת.    

מקהלת מכשפות: סביב, סביב, סביב, הלוך ושוב,

                  כל רשע פנימה רוץ! החוצה, טוב!

 

מכשפה ב':     לפי דגדוד אגודלָי                

                 משהו רע קרב אלי –           

                 מנעול נפתח, זה הַמִפתן,       

                 מי שדופק יבוא לכאן.               

                   (נכנס מקבת)

מקבת:     הי שם, סחבות סתרים בּלות, שחורות

             של שעת חצות, מה זה אתן עושות

              שם?

כל המכשפות:        מעשה שאין לו שֵם.

מקבת:                                              בִּכבוד

                   אמנותכן, שלא חשוּב כיצד

                   היא נלמדה - משביע את כולכן,

                   ענו לי: גם אם מַתירות אַתן

                   רסן רוחות-פרצים, שולחות אותן      

                   ללחום כנגד כנסיות; גם אם

                   גלים קוצפים טורפים ומְשַבְּרים

                   כלי שיט; גם אם תִשָדֵף תבואה,

                   עצים יתמוטטו, גם אם טירות

                   תקרוסנה על הראש של שומריהן,

                  וארמונות ופירמידות עד

                  בְּסיסן ירכּינו ראש; גם אם יושחת

                  אוצר זַרְעֵי הַטֶּבע כל כולו,

                  עד שההשמדה תחטוף בחילה:

                  ענו לשאלות שלי.

מכשפה א':                           דבּר.

מכשפה ב':     תשאל.

מכשפה ג':                נשיב.

מכשפה א':                        אמוֹר אם תעדיף

                   לשמוע זאת מפּינו או מזה

                   של אדונינו.

מקבת:                             תקראו להם;

                   תנו לי לראות אותם.

מכשפה א':     דם חזירה - אָכְלה תשעת

                 גוריה - תשפכו; זיעת

                 רוצח שנִתְלָה – כנ"ל,

                 לַלהבה.

כל המכשפות:              בוא, רם או דל;

                   התגלה בפני הכלל.

                   (רעם. התגלות ראשונה, ראש בקסדה)

מקבת:           אמור לי, כוח לא ידוע –

מכשפה א':                                  הוא

                   יודע את מחשבותיך: שְמע

                   דבריו, אך אל תגיד מאום.

התגלות ראשונה: מקבת, מקבת, מקבת: שְמור נפשך

                   מפני מֶקְדַף, איש פַייף. די, תנו לי מנוחה.

                   (יורד)

מקבת:           מי שתהיה - על עצתך, תוֹדָה;

                   קָלעְתָ לִפְחדַי ממש. אך עוד

                   מִלה –

מכשפה א':                 אין לצוות עליו; הִנֵה

                   אחר, רב און מן הראשון.

                   (רעם. התגלות שניה, ילד שותת דם)

התגלות שניה: מקבת, מקבת, מקבת.

מקבת:           גם בְּשָלוש אוזניים לא אשמע די.

התגלות שניה: הֱיה נחוש, נועז, אכזר; צְחק בלי בושה

                   לְכוח האדם; כי אף יְלוּד אשה

                   לא מסוגל לפגוע במקבת.

                   (יורד)

מקבת:       אז שתחיה, מֶקְדַף – מה צורך לי

              לִפְחוֹד ממך? אבל לְבטָחון

             כָּפול, אקח ערבוּת של הגורל:

             לא, לא תִחְיה, כדי שאוכל לומר

             לַפּחד שמחוויר את הנשמה

             כי משקר הוא, ולישון חֵרֶף

             הָרעם.

       (רעם. התגלות שלישית, ילד חבוש כתר, עם עץ בידיו)

            מה זה שם עולה כמו נֵצֶר

            של מלך, על מצחו התינוקי

            חותמת מעוגלת של שלטון?

כל המכשפות: הקשב, אבל אל תדבר אליו.

התגלות שלישית: הֱיה אריה, גאה, אל תתרגש 

                   מאף מסית, רוטן, טומן מוקש.

                   מקבת לא יְנוּצח לַנֶצח עד

                   שיַעַר בּירְנָם כנגדו יצעד

                   אל גבעת דַנְסִינֵן.

מקבת:                                 זה לא יקרה.

                   מי יגייס ת'יער, מי יורה

                   לָעץ "תלוש את השורש"? מצוין,  

                  בשוֹרות דבש. לא יקום אף מת מרדן

                   עד שיקום יער בּירְנָם ויטפס,

                   ובכן מקבת שלנו על הכס

                   ימשיך עד תום תקופת שכירות חייו, 

                   ואת הנשימה שהוא חייב      

                   יחזיר לַזמן ולדרך כל בשר. 

                   אך בדבר אחד אני מיוסר:  

                   אם יש באמנותכן לומר לי רק - 

                   האם ימלוך אי פעם זֶרע בַּנְקְוּוֹ

                   בַּממלכה הזאת?

כל המכשפות:                        אל תבקש

                   לדעת עוד.

מקבת:                           אני דורש תשובה.

                   אם תסרבו תיפול קללה נצחית

                   על ראשיכן – תנו לי לדעת.

                   (הקלחת יורדת)

                   למה שוקעת הקדירה? (אבובים) מה הצליל שם?

מכשפה א':     הַרְאוּ.

מכשפה ב':     הַראו.

מכשפה ג':      הַראו.

כל המכשפות:  הַראו לו בָּעַין, צִבטו לו בלב,

                 בואו וגוּזו, כמו צל שחולף.

               (הצגה של שמונה מלכים, האחרון עם מראָה בידו, ובַּנְקְוּוֹ)

מקבת:           אתה דומה מדי לְרוח בַּנְקְוּוֹ;

                   רד – כתרך צורב את אישונַי.

                   וּשְעַרְךָ, אתה, שֵנִי, עָטוּר

                   זהב על מצחך, אתה ממש

                   כמו הראשון; שלישי, כמו הקודם.

                   זְקנות מטונפות, למה אתן

                   מראות לי זאת? – ורביעי! עיניים,

                   קיפצו מחוֹרֵיכן! הטוּר הזה

                   ימשיך כך הלאה עד לְיום הדין?

                   מה, עוד אחד? שביעי! לא, לא אֶרְאה עוד –

                   אבל הנה שמיני, ובידיו         

                   מַרְאָה שמציגה לי עוד רבים;

                   כמה מהם נושאים גוּלות כפולות

                   ושרביטים משולשים. מראֶה

                   זוועות – עכשיו אני רואה שזאת       

                   אמת, כי בַּנְקְוּוֹ, שְעַרוֹ בְּדם

                   מָרוּחַ, מְחייך מולי, מורֶה

                   בְּאצבעו שהם שלו. זה כך?

          (יוצאים המלכים ובַּנְקְוּוֹ)

גבירה:           כן, סר, זה כך. אך למה זה

                   עומד מקבת בוהה, הוזה?

                   לבַל יִשקע לו בְּתוגות           

                   הַרְאו לו קצת תענוגות.         

                   אֶקְסוֹם פה בָּאוויר בְּנות-קול, 

                   שיְלַוו את המחול:                

                   יודה המלך בכל פֶּה,

                   קיבלנו את פניו יפה.

                   (מוזיקה. המכשפות רוקדות ונעלמות)

מקבת:    איפה הן? הסתלקו? שתקוּלל

            לַנֶצח השעה הארורה

            הזאת בְּלוח הזמנים. בוא הנה,

            אתה שם.

        (נכנס לֶנוֹקְס)

לֶנוֹקְס:                 מה רוצה כבודו?

מקבת:                                          ראית

              את בְּנות הגורלות?

לֶנוֹקְס:                                     לא, אדוני.

מקבת:     הן לא עברו אותך?

לֶנוֹקְס:                                 לא, אדוני,

              ממש לא.

מקבת:                    מגפה על האוויר

              שהן רוכבות בו, ויקולל כל מי

              שבָּן יִבְטח. שמעתי דְהָרָה

              של סוס. מי בא שם?

לֶנוֹקְס:                                 אלה שניים או

              שלושה, אדון, שמביאים לך

              מִלָה: מֶקְדַף בָּרח לאנגליה.

מקבת:       ברח לאנגליה?

לֶנוֹקְס:                            כן, בטובך.

מקבת (הצידה):  זמן, איך הִקְדַמְתָ את מעללַי

                הנוראים; המטרה חומקת;

                בלי מעשה היא לא תושג לַנֶצח.

                מִרֶגע זה, פְּרי בּיכּוּרֵי לבּי

                יהיה פְּרי בּיכּוּרֵי יָדַי. וכבר

                עכשיו, כדי להכתיר מחשבותי

                בְּמעש –  מה שנֶהֶגָה הוא מה

                שיֵיעשה: אפשוט בְּהפתעה על  

                טירת מֶקְדַף, אכבוש את פַייף; אמסור

                לְחוֹד החֶרב את רעייתו,

                התינוקות שלו, כל הנפשות

                שלרוֹע מזלן קרובות אליו.

               זה לא נאוּם שוטה שמתייהר:

               אפעל מהר, לפני שאתקרר.

               רק לא עוד חזיונות! – כן, איפה הם

               האדונים? תיקח אותי לשם.

        (יוצאים)

מערכה 4, תמונה 2 -

נכנסים אשת מֶקְדַף, בנה, ורוס.

 

ליידי מֶקְדַף:    מה הוא עשה, שהוא היה צריך

                   לברוח מהאָרץ?

רוס:                                  את חייבת

                   קצת סבלנות, גבירתי.

ליידי מֶקְדַף:                                הוא לא היתה לו!

                   טֵרוּף לברוח כך. לא מעשים -

                   פְּחדים הופכים אותנו לבוגדים!

רוס:              את לא יודעת אם זה פחד או

                   חוכמה.

ליידי מֶקְדַף:               חוכמה? מה, להשאיר כך את

                   אשתו, ולהשאיר את עולליו,

                   אחוזתו וחובותיו באותו

                   מקום ממנו הוא עצמו בורח?

                   הוא לא אוהב אותנו, אין לו שום 

                   חוש משפחתי. כי גם אנקור, ציפור

                   הכי זעיר, כשיש לו גוזלים,

                   לוחם נגד ינשוף. הכל רק פחד,

                   ושום דבר מאהבה; כשם

                  שאין כאן שום חוכמה, לברוח סתם

                  בלי הגיון.

רוס:                            לא, אנא, דודנית  

                  שלי, בְּרוגע. בעלך - הוא איש

                  אציל, חכם, שָקוּל, והוא מכיר 

                  טוב ת'טרוף של התקופה. אנ' לא 

                  מעז לומר יותר. אבל זה זמן 

                  אכזר כשאנחנו הבוגדים ולא

                 יודעים זאת בעצמנו: פוחדים

                 מכל שמועה, ולא יודעים ממה

                 לפחוד, רק נסחפים בְּים פראי

                 סוער לכל כיוון.  – אני נפרד -

                 אחזור לא בעוד זמן רב. דברים כשהם 

                 בַּשפל נפסקים, או שהם עולים            

                 שוב להיות כפי שהיו. - אחיין

                  יפה, ברכה עליך.

ליידי מֶקְדַף:    ילד עם אבא, ויתום בכל זאת.

רוס:           אם אשאר, אצא טיפש כזה 

                שלי זאת תהיה בושה ולך 

               אי נעימות; אני נפרד מייד.

                   (יוצא)

ליידי מֶקְדַף:    חבר, אביך מת, ומה תעשה עכשיו? איך תחיה?

בן:   כמו הציפורים, אמא.

ליידי מֶקְדַף:  מה, על תולעים וזבובים?

בן:  על מה שאני אשיג, התכוונתי, כמוהן.

ליידי מֶקְדַף:  ציפור עלוב מסכן, אתה לא פוחד מהָרֶשת, מהַפּח, מהמלכודת.

בן:  למה לי, אמא? לא צדים ציפורים עלובות. אבא שלי לא מת, למרות שאת אומרת.

ליידי מֶקְדַף:    כן, הוא מת. איפה תמצא לך אבא?

בן:     לא, איפה אַת תמצאי בעל?

ליידי מֶקְדַף:    הה, אני יכולה לקנות לי עשרים בַּשוק.

בן:     תקני בשביל למכור אותם.  

ליידי מֶקְדַף:    איזו פִּקחות יש לַילד! אם כי בינינו, לא מעט פִּקחות לְילד.    

בן:     אבא שלי היה בוגד, אמא?

ליידי מֶקְדַף:    כן, זה מה שהוא היה.

בן:         מה זה בוגד?

ליידי מקדף:    מה? אחד שנשבע ומשקר.

בן:       ואלה שעושים ככה הם כולם בוגדים?

ליידי מֶקְדַף:   כל מי שעושה ככה הוא בוגד, וצריך לתלות אותו.

בן:          וצריך לתלות את כל מי שנשבע ומשקר?

ליידי מֶקְדַף:    כל אחד ואחד.

בן:      מי צריך לתלות אותם?

ליידי מֶקְדַף:    האנשים הישרים, מי.

בן:        אז השקרנים והנשבעים הם טפשים: כי יש מספיק שקרנים ונשבעים בשביל לְנַצֵח את האנשים הישרים, ולתלות אותם.

ליידי מֶקְדַף:    חה, שאלוהים יעזור לי, קופיפון מסכן! אבל איך תמצא לך אבא?

בן:       אם הוא היה מת, היית בוכה עליו; אם את לא בוכה, זה סימן טוב שיהיה לי מהר אבא חדש.   

ליידי מֶקְדַף:    קשקשן מסכן, מה שאתה מדבר!

         (נכנס שליח)

שליח:      ברכות, גבירה טובה! אנ' לא מוּכָּר לך,

              אבל את הוד כבודך יודע טוב;

              יש לי חשד שאיזו סכנה

             הולכת וקרבה אלייך. אם

              תקשיבי לְעצה של איש פשוט:

              שלא ימצאו אותך כאן; תברחי

              עם הקטנים שלך; אני אולי

              גס-רוח ככה להפחיד אותך:

              אבל לפגוע בך יותר זו כבר

              אכזריות, והיא כבר כאן. ישמור

              עלייך אלוהים, איני מעז

              להישאר יותר.

ליידי מֶקְדַף:                   לאן לברוח?

                 שום פשע לא עשיתי. אך עכשיו

                 אני זוכרת שאני על פְּנֵי

                 האדמה הזאת, שבה נחשב

               הפשע לא אחת כאות כבוד, 

               אבל לפעול לְטוֹב – שטות מסוכנת.

               אז – אוי לי – למה אתגונן לשווא

               בְּתירוצֵי נשים, לומר שלא

               עשיתי פשע?

                (נכנסים רוצחים)

                                 מי הפרצופים

               האלה?

רוצח:                     איפה בעלך?

ליידי מֶקְדַף:                               הלוואי

                   שהוא לא בְּמקום טמא כזה

                   שלִכְמוֹתך מותר לבוא בו.

רוצח:                                     הוא

                   בוגד.

בן:                       אתה שקרן, חַתְ'כת נבל

                   מגעיל מסריח!

רוצח:                               מה, בֵּיצת אפרוח?    

                   דָגיג של בוגדנות!

                   (הורג אותו)

בן:                                        הה, אמא, הוא

                   הרג אותי. קדימה, תברחי.

                   (יוצאת ליידי מֶקְדַף, צועקת "רצח", ובעקבותיה הרוצחים)

מערכה 4, תמונה 3 -

נכנסים מלקולם ומֶקְדַף.

 

מלקולם: בוא נחפש פינת סתרים נידחת,

          ושם נִבכּה מְלוֹא חזה.                                

מֶקְדַף:                               עדיף

          נחזיק חרב דמים ונעמוד

          מעל גופת מולדתנו כמו

          גברים טובים. כל בוקר אלמנות

          טריות מיללות, עוד יתומים 

          בוכים, עוד יגונות נותנים סטירות

          לַמרומים, עד שיהדהדו

          כאילו סבלו עם סקוטלנד וצרחו

          איתה מִכּאֵב.

מלקולם:                  על מה שאאמין,

          אבכה; ואם  אדע – אז אאמין; 

          ואם אוכל אז לתקן, ואֶמְצא

          שעת כושר, אתַקֵן. מה שסיפּרְתָ,

          אולי זה ככה. העריץ הזה,

          ששמו בלבד פוצע את הפֶּה

          שלנו, פעם הוא נחשב ישר:

          אהבת אותו מאד. הוא עדיין לא

          נגע בך. אני צעיר, אבל

          דרכּי תוכל להרוויח משהו  

          ממנו: להקריב שה רך, תמים, 

         כדי לְרַצוֹת אל רב-חרון, זוהי

          חוכמה.

מֶקְדַף:  אני לא בוגדני.

מלקולם:                    אבל מקבת כן.

          טבע טהור עלול להתקלקל

          כשהמַלְכוּת דורשת. לא, אני 

         מבקש סליחה: המחשבות שלי

          לא יעשו אותך מה שאינך.

          המלאכים זכּים, גם אם הַזך

         בהם סָרח. טינופת יכולה 

         ללבוש פני טוּב, אבל הטוּב נראֶה

         בכל זאת טוב. 

מֶקְדַף:                   איבדתי ת'תקוות

         שלי.

מלקולם:              אני אולי מצאתי שם 

         את הספקות. למה הִפְקרת כך

          אשה וילד – תַמריצֵי חיים

          כָּאלה, עבותות של אהבה –

          מבְּלִי להיפרד? בבקשה,

          אל תתייחס לַחשדות שלי

          כִּגְנוּת לך, אלא כְּבטחונות

          שלי; אולי אתה צדיק גמור,

          אחשוב מה שאחשוב.

מֶקְדַף:                                תדממי,

          איי ארץ אומללה, תדממי! 

          שלטון עריץ, בַּסֵס אחיזתך

          לָבֶטח, כי הטוב אינו מעז

          לִבְלום אותך: לְבש לראווה

          את עוולותיך, עִם חותמת חוק!

          שלום. נבל כמו שאתה חושב

          אותי לא אהיה בעד כל שטחיו 

         של העריץ, עם עושר המזרח 

          בתור תוספת.

מלקולם:                  לא, אל תיפָּגַע; 

          אני לא באמת פוחד ממך.

          ארצנו נְמֵקָה תחת העוֹל,

          נכון; היא מייבבת, מדממת,

          כל יום פְּצָעֵיה נפתחים יותר.

          ובכל זאת יש, אני חושב, רבים

          שיתגייסו למען זכויותי;

          רק פה באנגליה הציע לי

          המלך רב-החסד אלפים

          טובים. אבל תמורת כל זאת, כְּשְעל

          ראשו של העריץ אני אדרוך,

          או על חרבי אניף אותו – ארצי

          המסכנה תוצף פשעים יותר

          מִשֶהָיו בה, ותסבול יותר

          בְּאלף-ואחת דרכים, מִיְדֵי

          מי שיירש אותו.

מֶקְדַף:                      מי זה יהיה?

מלקולם: אני. כי בי, אני יודע טוב, 

                            [/ אני. כי בי, אני מכיר אותי,]

          יש הַכְלאה כזאת של כל זַנֵי

          הַחֵטְא, שכאשר הם יפרחו,

          מקבת זה, השָחור, ילבין כמו שלג,

          והמדינה המסכנה תזכור

          אותו כשֶה תמים בְּהשוואה

          לְאינספור הפורענויות שלי.

מֶקְדַף:  בִּצבא הגיהינום אין שד סָפוּג

          בְּרֶשע שיוכל להשתוות

          לו למקבת.

מלקולם:              אני מודה שהוא

          צְמֵא דם, מופקר, חמדן, שקרן, נוֹכל,

          אלים, זדוני, מסריח מכל חטא

          שיש לו שֵם. אך התאוותנות

          שלי - אין לה תחתית, אין: בנותיכם,

          נשותיכם, בתולות ואימהות,

          לא יְמַלְאו את בּור הַחשקים

          שלי; ותשוקתי תכריע כל

         מי שינסה לִבְלום או לְרַסֵן

          אותי. עדיף מקבת, ולא אחד

          כזה בתור שליט.

מֶקְדַף:                        יֵצֶר בלי גבול

          בַּאופי הוא טירן; הרבה מלכים

          הִפּיל מִכּס בְּטרם עת. אך אל

         תִפְחד לקחת את הכס שלך.

         תוכל בלי קושי להגניב אינסוף

         תענוגות, ולהיראות טהור. 

         תוליך שולל כך את כולם. גברות             

         משתוקקות יש לנו די והותר;    [/ משתוקקות אצלנו יש בשפע;]

         אפילו אתה לא נשר שמסוגל 

         לטרוף את הרבבות שיתמסרו 

         לַגוף המלכותי, אם ירחרחו

         שהוא חָפֵץ.

מלקולם:                ובנוסף לזה,

          צומחת לי בָּאופי הפָּגום 

          גם חמדנוּת בלי סֶכר, עד שלוּ

          אני המלך, אנשל את כל

          האצילים מאדמתם, אחשוק

          בַּיהלום של זה, בַּבּית של

          ההוא, וכל מה שאשים עליו

          יד רק יהיה הרוטב שיגביר

          את הרעב שלי, אז אחרחר

          לי מריבות עם כל איש נאמן

          וטוב, וכדי לזכות בְּאוצָרָם     

          אשמיד אותם.

מֶקְדַף:                      החמדנות הזאת

          נועצת שורשים מסוכנים

          יותר מסתם תשוקה של קיץ; היא 

          החרב שקטלה לנו מלכים

          רבים;  אך אל תדאג, לסקוטלנד יש 

          מספיק עושר כדי לספק אותך, 

          ולוּ רק מהונך שלך. כל זה

          זניח כששוקלים מצד שני 

         גם מעלות טובות.

מלקולם:                           אבל לי אין.

          המעלות אשר יָאות לְמלך,

          כמו צדק, יושר, מתינות, איפוק,

          חמלה, צניעות, ונדיבות, דבקות,

          גבורה ואומץ, הבלגה ולב               

          נחוש, אין לי טיפה מהן, אני            

          שופע רק פשעים ותת-פשעים  

          מכל צורה וזַן. לא, אם היה

          הכוח בְּידִי, הייתי את

          חלב הנוֹעַם המתוק שופך

          לַגיהינום; מחריב את השלווה   

          העולמית, מוחה כל אַחֲווה

          מעל האדמה.

מֶקְדַף:                    הו סקוטלנד, סקוטלנד!

מלקולם: אם מישהו כזה ראוי למשול,             

          אמוֹר: מה שתיארתי - זה אני.

מֶקְדַף:  ראוי למשול? לא-לא, גם לא לִחְיות.

          אוּמה אומללת! שטירן מושל

         בּךְ בְּשרביט דמים בלי חוק! מתי

         תִרְאי שוב את ימייך היפים?

         והיורש האמיתי לַכּס

         שֶלָךְ מרשיע את עצמו בפיו

         שלו, ומטנף את מוצאו!

         אביךָ הגדול היה שליט

         טהור; והמלכה אשר ילדה

         אותך כרעה על ברך בִּתפילות

         יותר משעמדה, המיתה את

         עצמה כל יום-חיים. שלום, כל טוב.

         התועבות אשר מנית על

         ראשך הִגְלו אותי מסקוטלנד. הו

        חזה שלי, זה סוף כל תקוותיך.

מלקולם: מֶקְדַף, הַלַּהט האציל הזה,

          ילד היושר, פה מחק מעל

          נפשי כל צל חשד, והוא כָּרַת

   ברית בין מחשבותי לבין

          כבודך ונאמנותך.  מקבת

          בן-השטן ניסה בתכסיסים 

          כאלה להדיח אותי לא

          אחת; ואני נשמר מפני אֵמוּן       

          נמהר. אבל שהאל ישפוט בין שנינו;

          כי אניעכשיו  שם בידיך את

  עצמי, בולע כל דיבה רעה

         שלי עלי: ומתכחש לכל

         רבב או כתם שזרקתי על

         עצמי, כי הם זרים לנשמתי.

         אשה עוד לא ידעתי, שום שבועה

         עוד לא הפרתי, לא חמדתי גם

         את מה שהוא שלי, ובְאֵמוּן

         אף פעם לא מָעלְתי, לא אסגיר

         גם שֵד לידי שטן, אני אוהֵב

         את האמת כמו את החיים.       

         השקר הראשון שלי היה

         זה, על עצמי. אך האמת: אני

         שלך, לשירותך, ולשירוּת

         ארצי המסכנה; אשר אליה,

         לפני שבאת, סיִוּוֹרְד הזקֵן,

         ביחד עם עשרת אלפים

         גברים דרוכים לקרב, עמד לצאת -    

         עכשיו נצא ביחד, והלוואי

         שמזלנו לא יהיה פּחוּת

         מצדקתנו. מה אתה שותק?

מֶקְדַף:  כל כך הרבה דברים בְּרוּכים ולא

          בְּרוּכים ביחד, לא קל ליישב.

          (נכנס רופא)

מלקולם: נמשיך אחר כך. מה קורה, המלך

          יוצא?

רופא:           כן –  ערב-רב של אומללים

          ממתין לִתְרוּפתו: חולְיָם הביס

          את המדע. אבל לְמַגָּעוֹ,

          כל כך קידשו שמיים את ידו,

          יחלימו חיש מהר.

מלקולם:                      תודה, רופא.

          (יוצא רופא)

מֶקְדַף:  לאיזו מחלה הוא מתכוון?

מלקולם: גידול של רוע בצוואר. נסים   [/ גידול הרוע זה נקרא. נסים] 

          הוא מחולל, המלך הַצדיק,

          כפי שראיתי לא אחת מאז

         שאני פה באנגליה. כיצד 

         הוא משדל את השמיים, זאת

         רק הוא יֵדַע; אבל מוּכֵּי פְּגָעים

         ונֶגַע, נְפוּחים, זבים, זוועה

          לעין, שמומחים זנחו אותם,

          הוא מְרָפּא, כשהוא תולה להם

          על הצוואר מַטְבּע של זהב

          לקול תפילות קדושות. אומרים שהוא

          מוריש לַדור הבא של המלוכה

          את הסגולה של הריפוי. לְצד

          זה הוא ניחן בְּכושר נבואה,

         ועוד ברכות חגות סביב כס הודו,

          עדוּת שהוא בְּרוּך אֵלוהים.

          (נכנס רוס)

מֶקְדַף:                                   תִראה

          מי בא לכאן.

מלקולם:                הוא בן ארצי; אבל

          איני מכיר אותו.

מֶקְדַף:                       אחיין יקר,

          ברוך הבא.

מלקולם:               עכשיו אני מכיר.

          אח אלוהים הטוב, סלק מהר

          מה שהופך אותנו לזרים.  

רוס:    אמן.

מֶקְדַף:         סקוטלנד עדיין כמו שהיא?

רוס:    אח, ארץ אומללה, כמעט פוחדת

          לדעת את עצמה. כבר אי אפשר

          לְכַנוֹתה אִמֵנו, היא קִבְרֵנו;

          שֶבּה המְחייך הוא מי שלא

          יודע כלום; שֶבּה מהדהדות

          צרחות, גניחות ואנחות - ואיש

          אינו שם לב; שֶבּה יגון קודר

          הוא רגש יומיומי – איש לא שואל

         מי מת כשמצלצלים פעמונים

         של הַלְוויה; חיים של אנשים

         טובים גוועים לפני שהנוצות

         על כובעם נושרות, מתים לפני

         שהם חולים.

מֶקְדַף:                    קרוב שלי, יפה

          מדי דיברת, ונכון מדי.

מלקולם: מה האסון האחרון?

רוס:                           אם הוא

          קרה לפני שעה, הוא התיישן כבר,

          מדי דקה נולד אחד חדש.

מֶקְדַף:  מה שלום אשתי?

רוס:                         איך, טוב.

מֶקְדַף:                                     וכל

          הילדים שלי?

רוס:                     גם טוב.

מֶקְדַף:                               הוא לא

          פָּגע בְּשלוותם, המנוול?          [/ פגע שם בשלומם, המנוול?]       

רוס:    לא, כשעזבתי הם היו שלווים   [/ לא-לא, שלום היה להם כולם 

          מאד.                                 / כשעזבתי. 

מֶקְדַף:         אל תְקמץ בְּדיבּורים;                  / אל תחסוך מלים; 

          מה, איך הולך?

רוס:                        כשבאתי הנה כדי

          למסור את הבשורות שבִּכְבדוּת

          נשאתי, התפשטו שמועות על כך

          שבחורים טובים רבים יוצאים

          לְמרד, ואישור לכך קיבלתי

          כשראיתי איך צְבא העריץ

          דָרוּך ונֶעֱרך. עכשיו הזמן

          לתת עזרה. נוכחותך בסקוטלנד

          תצמיח חיילים, תִשְלח נשים

          להילחם, לִפְשוֹט יָגון, ללבוש

          מדים.

מלקולם:        שיִתְנחַמו, כי בקרוב

          נגיע – מלך אנגליה ברוב

          חסדו נתן לנו את סיִוּוֹרְד, עם

          עשרת-אלפים גברים, לוחם

          ותיק או טוב ממנו אין.

רוס:                               הלוואי

          יכולתי לַעֲנות לַנחמה

          בִנחמה דומה. אבל לי יש

          מִלים אשר צריך לשאוג בְּלב

          מדבר שומם, בִּכדֵי שהשמיעה

          לא תיאחז בּן.

מֶקְדַף:                    הן נוגעות לְמי,

          לַכּלל? או לְחזה יחיד, יגון

          בְּבַעֲלוּת פרטית?

רוס:                           אין לב ישר

          שלא ירגיש שותף לַכּאב הזה,

          אם כי רוּבּוֹ שייך לך בלבד.

מֶקְדַף:  אם הוא שלי, אז אל תסתיר אותו

          ממני, תן אותו מהר.

רוס:                                ששתי

         אוזניך לא יְתַעבוּ לעַד

         את לשוני, אשר תַכּה בהן

         בַּצליל הכי כבד שהן שמעו

         אי פעם.

מֶקְדַף:                הממ – יש לי איזה ניחוש.

רוס:    על טירתך פשטו; את אשתך

          והקטנים טבחו כמו פראים -

          אם אתאר איך, אז על ערימת

         הטֶרף השָחוּט אוסיף גם את

         מותך.

מלקולם:       אֵל רחמים – מה, גבר, אַל

         תסתיר מצח בַּכּובע; תן מלים 

         לַצער; היגון שלא מדבר                 

         לוחש לְלב קרוע שיישבר.  

מֶקְדַף:  הילדים שלי גם הם?

רוס:                             אשה,

          וילדים, ומשרתים, כל מי

          שהם מצאו.

מֶקְדַף:                  ורק אני - איך לא

          הייתי שם! אשתי - גם נרצחה?

רוס:    אמרתי.

מלקולם:          התנחם, בוא נעשה

          מנקמתנו הגדולה תרופות

          לַצער הַמֵּמִית הזה.

מֶקְדַף:  הוא אין לו ילדים. כל המתוקים

          שלי? אמרת כל? אח, עַיִט של

          התופת! כל? מה, כל האפרוחים

          המתוקים שלי, ביחד עם

          הָאִמא-תרנגולת בְּמַכָּה?

מלקולם: עמוֹד מול זה כמו גבר.

מֶקְדַף:                            אעמוד.

          אבל עלי גם להרגיש את זה

          כמו גבר; אני לא יכול שלא

          לזכור את הדברים אשר היו

          היקרים לי בעולם כולו;

          והשמיים הסתכלו ולא

          יצאו לעזרתם? מֶקְדַף חוטא,

          רק בגללך הִכּו אותם כולם,

          טינופת! לא על עוול שלהם

          אלא שלך נָפַל הטבח על

          נפשם. ינוחו בשלום עכשיו.

מלקולם: שזה ישחיז את חרבך, תיתן

          לָאֵבֶל להפוך לְזעם: אַל

          תַקְהה את לבבך, הַבְעֵר אותו.

מֶקְדַף:  יכולתי לשחק אשה עם שתי

          עינַי, וחצוצרה עם הלשון.

          אבל שמיים, אנא, תבטלו

          כל פֶּסק-זמן: הַפְגישו את השֵד

          הזה מסקוטלנד ואותי מֵצַח

          מול מֵצַח, שיוּצב בִּטְווח חרבי –

          אם יינצל, שאלוהים יִמְחל

          גם לו.

מלקולם:        זאת מנגינה גברית; אז בוא,    

          לַמלך, בוא נלך, מוכן הַכּוח,   

          כלום לא חסר חוץ מבִּרְכּת הדרך.

          מקבת בָּשל ליפול כבר, וְצִבְאות

          שמיים מתחמשים; בְּאומץ הֵעֲרך;

          לילה שאין לו בוקר - מִתְארך.

          (יוצאים)

מערכה 5, תמונה 1 -

נכנסים רופא, וגבירת-לוויה

 

רופא:  שני לילות עמדתי אתךְ בְּמשמרת, ועדיין אני לא מוצא אמת בַּדיווח שלך. מתי הפעם האחרונה שהיא הסתובבה?

גבירה: מאז שהוד מלכותו יצא לִשְדה הקרב, ראיתי אותה קמה ממיטתה, זורקת על עצמה את חלוק השינה שלה, פותחת את הארון, מוציאה נייר, מקפלת אותו, כותבת עליו, קוראת אותו, אחר כך סוגרת, וחוזרת שוב לַמיטה; וכל זה מתוך שינה עמוקה.

רופא:  הַפְרעה חמוּרה בַּטֶּבע, לְהִתְברך בְּשֵינה וְעם זאת לִפְעוֹל בְּהקיץ. בתוך ההתרגשות הסהרורית הזאת, חוץ מהליכה ופעולות מעשיות אחרות, מה, אם בכלל, שמעת אותה אומרת?  

גבירה: מה שאני לא מוכנה, אדון, לחזור עליו.

רופא:  לי את יכולה, ומן הדין שתעשי זאת.

גבירה: לא לך, ולא לאף אחד, כל עוד אין לי עֵד שיאשר את דברי.

          (נכנסת ליידי מקבת, עם נר)

תביט, הנה היא באה – זה המראה הקבוע שלה, ואני יכולה להישבע שהיא יְשֵנָה עמוק; תבחן אותה, עמוֹד קרוב.

רופא:  מנין לה הנר הזה?

גבירה: מה, הוא היה מונח על ידה; יש לְיַדָה אור כל הזמן, כך היא צִוְותה.

רופא:  את רואה שהעיניים שלה פקוחות.

גבירה: כן, אבל החוש שלהן נעצם.

רופא:  מה זה מה שהיא עושה עכשיו? תראי איך היא משפשפת את הידיים.

גבירה: זאת פעולה שְגוּרָה אצלה, לרחוץ כביכול את הידיים: אני ראיתי אותה ממשיכה בזה רבע שעה רצוף.

ליידי:  בכל זאת הנה כתם.

רופא:  תשמעי, היא מדברת, אני ארשום מה שיוצא ממנה, בתור גיבוי לַזִכּרון שלי.

ליידי:  רֵד כּתם מקולל – רד אני אומרת. אחת – שתיים – טוב אז הגיע הזמן לעשות את זה – חושך מִצְריים בַּגיהינום. בּוז לך, אדונִי, בּוז, חייל, ופוחד? מה יש לנו לפחוד מי עשה את זה, כשאף אחד לא יכול לדרוש מאיתנו דין וחשבון? אבל מי היה חושב שיש לו לַזַּקֵן כל כך הרבה דם בתוכו.

רופא:  שמעת את זה?

ליידי:  למֶקְדַף ראש-השבט היתה אשה אוהבת – איפה היא עכשיו? מה, הידיים האלה לעולם לא יהיו נקיות? מספיק עם זה, אדוני, מספיק עם זה – אתה מקלקל הכל עם הַבֶּהלות האלה.

רופא:  צאי מכאן, צאי מכאן: נודע לך מה שאסור לך.

גבירה: היא אמרה מה שאסור לה, בזה אני בטוחה; אלוהים יודע מה היא יודעת.

ליידי:  עדיין יש פה ריח של דם – כל בָּשְמֵי עָרָב לא ימתיקו את היד הקטנה הזאת. אוֹ, אוֹ, אוֹ.

רופא:  איזו אנחה זו! הלב קורס מכּוֹבד.  

גבירה: אני לא הייתי רוצה לב כזה בֶחָזה שלי, גם לא תמורת כל הדרת הגוף.

רופא:  טוב, טוב, טוב.

גבירה: מהפה שלך לאלוהים, אדוני.

רופא:  המחלה הזאת היא מעבר לַהִתְמחוּת שלי; אבל בכל זאת הִכּרתי כָּאלה שהלכו מתוך שינה ומתו בלי רבב בַּמיטה.

ליידי:  שְטוֹף את הידיים, תלבש את החלוק שלך, אל תֵרָאֶה חיוור כל כך: אני אומרת לך שוב, בַּנְקוּוֹ קָבוּר; הוא לא יכול לצאת מהקבר.

רופא:  ככה?

ליידי:  לַמיטה, לַמיטה – יש דפיקות בַּשער – בוא, בוא, בוא, בוא, תן לי את היד שלך – מה שנעשָה אין להשיב. לַמיטה, למיטה, למיטה.

          (יוצאת)

רופא:  היא תלך למיטה עכשיו?

גבירה: ישר.

רופא:  יש לחישות רעות סביב. דברים        

          זרים לַטֶבע מולידים צרות

          זרות לַטבע. נְפשות חולות

          פולטות סודן לְכּריוֹת חֵרְשות.

          היא לא צריכה שום דוקטור, אלא כומר - 

          אלי, סְלח לכולנו. את טַפּלי בה,

          הרחיקי חפצים מסוכנים

          מקִרְבתה, פִּקְחי עליה עין.

          אז - לילה טוב. היא בלבלה עלי

          את דעתי, הדהימה את עינַי.       

          אני חושב, אך לדבּר איני

          מעז.

גבירה:         ליל מנוחה, אדון רופא.

          (יוצאים)

מערכה 5, תמונה 2 -

תופים ודגלים.

נכנסים מֵנְתִיט, קֵיְיתְנֶס, אַנְגוּס, לֶנוֹקְס, חיילים.

 

מֶנְתִיט: הכוח האנגלי קרוב, ובראשו

          מלקולם, סִיוּוֹרד דוֹדו, מֶקְדַף הטוב.

          בוער בהם נקם. למטרתם

          היקרה יעירו לְמרחץ- 

          דמים מתים וגוססים.

אנגוס:                           נפגוש

          אותם קרוב לְיַעַר בּירְנָם, הם

          הולכים לשם.

קייתנס:                       ומישהו יודע

          אם דוֹנַלְבֵּיין גם הוא בא עם אחיו?

לנקוס: בטוח, אדוני, שלא. יש לי

          רישום של כל האצילים; הבּן

          של סיוּוֹרְד שָם, וצעירים רבים

          שלא צימחו זיפים עוד, להוטים

          להצגת בכורה של גבריות.

מנתיט: מה העריץ עושה?

קייתנס:                       הוא מְבַצֵר

          את דַנְסִינֵן בכל הכוח; יש

          אומרים הוא מטורף; ואחרים,

          אשר שונאים אותו פחות, קוראים

          לזה חֲמַת גְבוּרה. מה שבטוח,

          הוא לא מחזיק יותר בְּרֶסן של          

          שליטה את פִּרְאוּתוֹ המשתוללת.       

אנגוס:  עכשיו הוא חש היטב איך נדבקות

         רציחותיו לְשִתֵי ידיו, עכשיו

         כל רגע מייסר אותו עוד מרד

         על בגידותיו; פְּקוּדָיו זזים רק בְּשֶל

         פקודה ולא מאהבה; עכשיו

         הוא חש איך הַשְררה שלו תלויה

         סביבו רופפת, כמו גלימת ענק

         על גוף גנב גמד.

מנתיט:                      מי יאשים

          את החושים המרוטים שלו

         שמנתרים ונרתעים? כל מה

         שבתוכו רק מקלל שהוא

         נמצא שם.

קייתנס:                   טוב, נצעד קדימה, כדי

          לתת את שרותינו לָראוי

          להם; נלך לפגוש את הרופא

          לָאָרץ החוֹלה, נשפוך איתו

          את הנוזל שיטהר אותה,

          עד הטיפה האחרונה שלנו.

לֶנוֹקְס: או כמה שנחוץ לה כדי לִשְטוֹף

          בְּטַל את פֶּרח המלכוּת הטוב,            

          או להטביע עשבים שוטים.

          קדימה, צועדים לְבּירְנָם.

          (יוצאים)

מערכה 5, תמונה 3 -

נכנסים מקבת, רופא ומלווים.

 

מקבת:  לא אל תביאו לי יותר דו"חות;

          שיברחו כולם. עד שינוע

          כל יער בּרְנָם אל מול דַנְסִינֵן

          הפּחד לא ישיג אותי. מי זה

          הַיֶלד מלקולם? לא אשה יָלְדָה

          אותו? הן, הרוחות אשר יודעות

          כל גורלות אֱנוֹש, הודיעו לי:

          "מקבת, אל פחד, אף יְלוּד אשה

          לַנֶצח לא יביס אותך". אז נוסו,

          ראשי-שבטים בוגדים, ותִתְחַכּכו

          עם האנגלים רודפי התפנוקים;

          מוחִי מושל בי, והלב דופק,

          הם לא יתמוססו מִפּחד או ספק.

          (נכנס משרת)

            ישחיר אותך השד, פרצוף שַמֶנֶת;

          מאיפה המראֶה-אווז הזה?

משרת: יש עשר-אלף –

מקבת:                    אווזים, לכלוך?

משרת: סר, חיילים.

מקבת:                לך צְבוֹט את הפנים, 

          שיאדים הפחד קצת, תינוק

          דם-חבצלת. איזה חיילים,

          מוקיון? שתישרף בגיהינום,

          הַלְחָיֵי-סדינים שלך זורעות

          סתם פחד. איזה חיילים, פרצוף

          גבינה?

משרת:            הכוח האנגלי, כבודו.

מקבת: סַלֵק את הפרצוף שלך מכאן.

          (יוצא משרת)

            סֵייטֶן – אני כולי חולה ממש

          כשאני רואה – סֵייטן, אמרתי! –

          קְרָב זה יושיב אותי בַּכּס לָעַד,

          או ירסק מייד. חייתי די:

          מִשְעול חיי נופל לקראת עָלֶה

          מַצְהיב, נוֹבל, וכל מה שאמוּר

          להתלוות אל הזִקְנָה - כבוד,

          משמעת, אהבה, וחברים

          בלי סוף - לי אין מה לקוות לכל

          זה, לא; רק לִקללות, לא נִצְעקוֹת

          אך עמוקות, כבוד מן השפה

          לַחוץ, ונשימה שלב מסכן 

          זה יוותר עליה בְּרָצון,

          אך אין לו אומץ. – סייטן?

     (נכנס סֵייטֶן)

סייטן:                                     מה דורש

          המלך?

מקבת:           מה חדש?

סייטן:                        מה שדוּוח,

         אדון, הכל אושר.

מקבת:                          אני אלְחַם 

          עד שיתיזו את העור שלי

          מעצמותי. תן לי את השריון

          שלי.

סייטן:        עוד לא צריך אותו.

מקבת:                              אני

          אחגור אותו.

          שְלח עוד סוסים; סרוק את השטח; תְלה

          כל מי שמדבר על פחד. תן לי

          את השריון שלי – כן, דוקטור, מה

          שלום החולָה שלך?

רופא:                            לא בדיוק

          חולָה, אדון: קרבּן לַהֲזיות

          תכופות שלא נותנות לה מנוחה.

מקבת: רפּא אותה מזה. אינך יכול

          לגאול נפש חולָה, לתלוש מתוך

          הזכרון יגון שהשתרש,

          לִמְחוק את המצוקות שנכתבו

          בַּמוח, ועם איזה סם מתוק

          משכיח לטהר חזה לוחץ

          מחומר מסוכן אשר מכביד

          על לב?

רופא:             בזה המטופל חייב

          להיות רופא עצמו.

מקבת: זרוֹק את הרפואה אל הכלבים,

          אני יורק עליה. בוא, שים לי

          את השריון; תן לי את השרביט –

          סייטן, שלח סיירים. – דוקטור, רָאשֵי

          כל השבטים בורחים ממני. – נו,

          מהר כבר. – דוקטור, אילו רק יכולת

          לבדוק את כל המים בארצי, 

          למצוא את מחלתה, ולטהר

          אותה שהיא תשוב לבריאותה,

          הייתי אז מריע לך עד

          שגם ההד היה מריע שוב. –

          תסיר את זה, אני אומר לך.  –

          איזה סם משלשל, צֶמח מַרְפֵּא

          או חוקן יִשְטְפוּ את האנגלים

          מכאן? שמעת על תרופות כאלה?

רופא:  כן, אדוני: ההכנות של צְבא

          הוד מלכותך מצלצלות לנו

          כמו משהו.

מקבת (לסייטן):    תביא את זה אחרי -                       

          ממוות או משֶבר לא אפחד

          עד יער בּירְנם אל מול דנסינן יצעד.

          (יוצאים מקבת וסייטן)

רופא:  אילו יכולתי להיות רחוק עכשיו,

          בעד שום שוחד לא הייתי שב.   

          (יוצא)

מערכה 5, תמונה 4 -

תופים ודגלים.

נכנסים מלקולם, סייוורד, מֶקְדַף, בנו של סייוורד, מנתיט, קייתנס, אנגוס וחיילים, צועדים. 

 

מלקולם: אחים, כולי תקווה כי מתקרבים ימים

          אשר בהם חדרי שינה יהיו

          מקום בטוח.

מנתיט:                   אין לנו ספק.

סייורד: מה זה היער פה?

מנתיט:                        זה יער בּירְנם.

מלקולם: שכל חייל יִגְדע ענף מעץ

          ויִשָאהוּ לפניו, וכך

          נסווה את מִסְפָּרֵנו, ונַטְעה

          את כל הדיווחים.

חייל:                           לפקודתך.

סייורד: כפי שידוע לנו, העריץ

          בְּבטחונו נמצא בְּדַנְסינֵן

          עוד, ומוכן לקראת מצור שלנו.

מלקולם: זאת התקווה העיקרית שלו:

          כי על כל הִזְדמנות, גדולים וגם

          קטנים מורדים בו, נשארו לו רק

          כאלה שישרתוהו בִּכְפִיָה,

          אשר לִבּם גם הוא ערק.

מֶקְדַף:                             נשמור

          את משפטנו עד למעשה,

          עכשיו ננהג כחיילים כולנו.

סייורד: קרוב הזמן שבו נדע מה יש,

          מה אין, מה כבר הושג, ומה עוד ייכבש;

          מהַשְערוֹת בונים תִקְווֹת-שווא רעועות,

          אך רק מהלומות ישיגו תוצאות –

          אז בואו לקראתן, לַמלחמה.

          (יוצאים בצעדה)

מערכה 5, תמונה 5 -

נכנסים מקבת, סייטן, וחיילים, עם תוף ודגלים.

 

מקבת: תְלוּ את דְגָלֵינו שם על החומות.

          לא מפסיקים לצרוח "הם באים"!

          כוחה של הטירה הזאת ילעג

          לכל מצור. שיתיישבו פה טוב

          עד שקדחת ורעב יאכלו

          אותם –  אם לא היו מתוגברים

          באנשים מֵפּה, היינו כבר

          יוצאים מולם, זקָן אל מול זקָן,

          ומבריחים הביתה. מה הרעש?

          (זעקת נשים)

סייטן: זאת זַעֲקת נשים, כבודו הטוב.          

מקבת: כמעט שכחתי טעם של דמעות:

          היה זמן שהייתי מצטמרר

          עם כל צְוָחָה לֵילית, ושְעָרִי

          היה לשֶמַע סיפורי אֵימים

          כולו סומר וזע כמו יש חיים בו.  

          בִּטְנִי מָלְאָה זוועות, כל פּלצוּת

          שבית-המטבחיים של מוחי

          מכיר כבר לא תוכל לזעזע

          אותי. - על מה היתה הזעקה שם?

סייטן: המלכה, אדון, היא מתה.

מקבת: היתה צריכה למות אחר כך;

          ואז היה זמן לְמילה כזאת -     

          מחר, ועוד מחר, ועוד מחר

          זוחל בְּקֶצב צב כזה מִיוֹם

          לְיום, עד הברה אחֲרונה

          על לוח העִתִים; וכל האֶתְמוֹלים

          שלנו רק האירו לְטִפּשים       

          שביל אל המוות בּעפר. לִכְבּוֹת,

          לכבות, נר דל, חיים הם רק מין צל

          חולף, שחקן עלוב שמקפץ

          ומתאמץ על הבמה שעה,

          ולא נשמע עוד. הם מעשיה

          מפֶּה של מפגר, כולה הומה

          רעש וזעם, והמשמעות -

          לא כלום.

          (נכנס שליח)

          הִגַעְתָ להפעיל את הלשון –

          את הַסִפּור, מהר.

שליח:                      אדון, כבודו,

          עלי למסור מה שאני אומֵר

          ראיתי, אבל לא יודע איך.

מקבת:   טוב, תדבר, אדון.

שליח:                          כשעמדתי

          שומר על הגבעה, צָפיתי

          אל הכיוון של בירנם, והיה

          נדמה לי שהיער שם התחיל

          לזוז.

מקבת:         שקרן, ועבד.

שליח:                           תשחט

          אותי אם זה לא כך – אפשר לראות

          אותו מגיע במרחק שלושה

          מייל. חורש מהלך, נשבע לך.

מקבת:                                      אם

          זה שקר, תִתָּלה חי על העץ

          הכי קרוב פה עד שתצטמק    

          מרוב רעב. אם זה נכון, אתה 

          רשאי לתלות אותי כך, לא אכפת לי.

          הבטחון שלי כבר לא דוהר,

          ספקות קמים בי לגבי חידות

          השֵד, שמשקר כמו אמת. "אל

          תִפְחד, עד שיבוא כל יער בירנם

          אל דנסינן", והנה יער בא

          לעבר דנסינן. –  לַנֶשֶק, חיש

          לַנֶשק, והחוצה – אם אכן

          מה שאמר עתיד להיראות כאן,

          אין מה לנוס, אין מה להשתהות כאן.

          השמש בעצמה נהיית לי עוֹל,

          שיתמוטט כבר העולם, הכל!

          הַכּו, תופים! נִשפו, רוחות! בוא, כִלָּיוֹן!

          נמות, אך לפחות עם השריון.

         (יוצאים)

מערכה 5, תמונה 6 -

תופים ודגלים.

נכנסים מלקולם, סייוורד, מֶקְדַף וצבאם, עם ענפים.

 

מלקולם: מספיק קרוב: זִרְקו את המסך

          של העלים, ותיחשפו. – אתה,

          דוד, עם בנך, תובילו חטיבה

          מספר אחת. אנחנו ומֶקְדַף

          ניקח פיקוד על כל השאר, על פי

          תוכנית הפעולה.

סייוורד:                     בהצלחה –

          ואם נפגוש הלילה את חֵילות הרפש,

          הלוואי נובס אם לא נִלְחם בחירוף נפש.

מֶקְדַף:  שידברו החצוצרות, חזק לנשוף,

          בַּשרוּ בקול צרחה דם, מוות, סוף.

          (יוצאים)

מערכה 5, תמונה 7 -

נכנס מקבת.

 

מקבת:      קָשרו אותי לְמוט, איני יכול

              לברוח, אך כמו דוב כּפוּת חייב

              ללחום עד תום. מי זה שלא אשה

              ילדה אותו? אחד כזה יפחיד

               אותי, או אף אחד.

            (נכנס סיוורד הצעיר)

סיוורד הצעיר: מהו שמך?

מקבת:                       תִפְחד לשמוע.

סיוורד הצעיר:                                  לא,

              גם אם תקרא לעצמך בְּשם

              יותר חם מכל שם בגיהינום.

מקבת:      שמי הוא מקבת.

סיוורד הצעיר:                     אפילו השטן

               לא יתהדר בְּתואר ששנוא

              עלי יותר.

מקבת:                       או שיפחיד יותר.

סיוורד הצעיר: זה שקר גס, עריץ חלאה, אני

              אפריך אותו בַּחרב.

            (קרב, וסיוורד הצעיר נהרג)

מקבת: אשה ילדה אותך.

          מול חֶרב אחַיֵיך, אֶצחק ללא בושה

          לכל כלי נשק שנושא יְלוּד אשה.

          (יוצא.

         תרועות.

         נכנס מֶקְדַף)

מֶקְדַף:  הרעש הוא משם. עריץ, הַרְאה

          את הפרצוף שלך. אם תיהרג

          לא מידַי, אז ירדפו אותי

          רוחות אשתי ויְלָדַי לַנֶצח -     

          אין לי מה להכּוֹת שְרָצים שְכירים

          שמניפים כידון ביד קנוּיה;

          זה רק אתה, מקבת; אם לא – תשוב

          חרבי לִנְדנָהּ עם להב לא 

          מוּכְתם, בלי מעשה. אתה שָם, אין

          ספק. לפי ההמולה עָלוּ

          שָם על אחד גדול. תן לי למצוא

          אותו, מזל, יותר מזה אני

          לא מבקש.

       (יוצא.

      תרועות.

      נכנסים מלקולם וסיוורד)

סיוורד: מכאן, סר, הטירה נפלה כמו

          חמאה; האנשים של העריץ

          לוחמים בַּצד שלנו כמו שלו,

          ראשי כל שבט מצטיינים בַּקְרב,

          הנצחון כמעט ממש שלך,

          נשאר עוד לעשות מעט.  

מלקולם:                              פגשנו

          אויבים שנלחמים, רק לא נֶגְדנוּ.

סייוורד: סר, הטירה, בוא היכנס.

          (יוצאים.

         תרועה.

         נכנס מקבת)

מקבת: מה יש לי לשחק טיפש מרומא,

          ועל חרבי ליפול? כל עוד אני

          רואה חיים, סילון של דם מתאים

          להם פי כמה.

          (נכנס מֶקְדַף)

מֶקְדַף:                     תסתובב, כלב

          שְאוֹל, תסתובב.

מקבת:                       מכל האנשים

          שבָּעולם ממך נמנעתי; לא,

          תלך, יותר מדי דם משֶלְךָ

          רובץ על נשמתי.

מֶקְדַף:                       אין לי מלים,

          קולי הוא בְּחרבּי, נבל שָטוּף

          בְּדם יותר מכל תאוּר ותוֹאר.

          (קרב. תרועה)

מקבת: חבל על הזיעה. תוכל לחצוב

          בַּקִיר של האוויר עם חרבך

          המשתוקקת טרם שתשפוך

          ממני דם. הפל את להבך

          על שריונות פגיעים. את החיים

          שלי עוטף מִקְסָם, הם לא יפלו

          לידי יְלוּד אשה.

מֶקְדַף:                        שהמִקְסם

          יאמר נואש, והמלאך אשר

          אותו שירַתָּ שיספר לך,

          מֶקְדַף נִתְלש מתוך הרֶחם של

          אִמו בטרם עת.

מקבת: קללה על הלשון אשר אמרה

          לי זאת, כי מִפָּנֵיה מתקפל

          בי לב הגבר. ושאף אחד

          לא יאמין עוד בַּלהטוטֵי-

          שֵדים האלה, שמהתלים בנו

          עם כּפל משמעות, שותלים

          לנו מילה של הבטחה בָּאוזן,

          וּמְפֵרים אותה מול תקוָותנו.

         לא אלָחֵם אתך.

מֶקְדַף:  אז היכּנע, פחדן,

          תִחְיה להיות מוצג לְראווה

          מול כל הדור. נתקע אותך, כמו מין

          מפלצת נדירה, בִּכְלוב יריד,

          עם שלט מצויר וכתובת: "כאן

          תוכלו לראות את העריץ".

מקבת:                              אני

          לא אכּנע לנשוק לאדמה  [/ לא אכנע

                                      לִלְחוךְ את העפר]

          לפני רגליו של מלקולם, לא ישסו

          בי אספסוף שורק ומקלל.

          גם אם היער בא אל דנסינן,

          גם אם אויבִי הוא לא ילוד אשה,

          אני כאן עד הסוף. אשים עלי

          שריון קרבות: מֶקְדַף, אני מוכן:

          ארור זה שיצעק "מספיק, עד כאן!"

          (יוצאים תוך שהם נלחמים.

         תרועות.

         חוזרים, תוך כדי קרב, ומקבת נהרג. [מֶקְדַף יוצא עם גוויית מקבת]

            אות נסיגה, ותרועת נצחון.

         נכנסים עם תוף ודגלים מלקולם, סיוורד, רוס, ראשי שבטים וחיילים)

מלקולם: הלוואי שחברינו שאינם כאן

          היו שבים.

סייוורד:             יש שצריכים לצאת

          מן הבמה. אך כשרואים מי כן

          נותר פה, יום גדול כזה נִקְנָה

          בְּזול.

מלקולם:       מֶקְדַף חסֵר, וגם בנך.

רוס:    בנך, אדון, שילם חוב חיילים;

          הוא חי רק עד שנהיה לְגֶבר;

          בָּרגע שאישר זאת עוז לבּו

          כשעל משמרתו לחם ולא

          נסוג, הוא מת כמו גבר.

סייוורד:                                אז הוא מת?

רוס:    כן, ופוּנָה משדה הקרב; אסור

          שיגונך יהיה רב כערכו,

          כי לא יהיה לו סוף.                       

סייוורד:                          איפה נפגע,                       

          מלפנים?

רוס:                 כן, במצחו.

סייוורד:                           אם כך,

          חייל של אלוהים הוא. אם היו לי

          בנים רבים כמו שערות ראשי,

          לא אאחל להם מוות יפה מזה. –

          הנה הוספּד וְסוף.

מלקולם:                       מגיע לו

          יותר יגון מזה, אני אישית

          אשלים זאת.

סייוורד:                לא מגיע לו יותר:

          אומרים, הָלך יפה, מכל חוב התפטר,

          אז אלוהים יהיה אתו. הנה

          הנחמה החדשה בדרך.

          (נכנס מֶקְדַף, עם ראשו של מקבת)

מֶקְדַף (למלקולם): יחי המלך, כי כזה אתה.

          רְאה איפה מוצב ראש העריץ:

          זְמָן חופש בא; אני רואה אותך

          עטור פניני הממלכה שלך,

          והם אומרים בַּלב את בִּרְכּתי

          שאבקש כי גם יאמרו בקול

          אִתי: בָּרוּך אתה, מלכּהּ של סקוטלנד.

כולם:  בָּרוּך אתה, מלכּהּ של סקוטלנד.

          (תרועה)

מלקולם: לא נבזבז סכומים גדולים של זמן

          לפני שעל אהבתכם נגמול,

          כפי שראוי לכל אחד מכם.

          ראשי שבטים, אחים, מכאן אתם

          רוזנים, הראשונים אשר זוכים

          לְתואר זה בסקוטלנד. מה שעוד

          יש לעשות ויש לשתול בכדי

          לפתוח זמן חדש - כמו להזמין

          הביתה חברים מן הגלות

          שנסו ממלכודת עריצוּת,

          לדוּן את קלגסיו של הקָצָב

          המת הזה ומלכּתו, מפלצת,

          שבְּידה האלימה, אומרים,

          נָטְלָה חייה – זה, וכל אשר

          נִדְרש עוד, נבצֵע, בְּבִרכּת

          האֵל, בַּזמן, ובַמידה, ובַמקום.

          ובכן, תודה רבה לַכּל ביחד,

          ולְכל אחד לחוּד. ובמהרה

          נזמין אתכם לסְקוֹן, לַהכתרה.

     (יוצאים כולם)

אנו מקווים שאתם נהנים מקריאת המחזה. אתר שייקספיר ושות׳ פועל כבר 14 שנים בחינם ומספק את התרגומים לקהל הרחב בשמחה ובאהבה. גם שייקספיר וגם שות׳ מתכוונים בהחלט להמשיך כך גם הלאה, ולהשלים אולי את כל תרגום כל 38 המחזות.


כל מי שרוצה לתמוך באתר כדי לסייע באחזקתו ובהמשך מפעל התרגום, הנה האפשרות, ויקוים הפסוק ״תומכים טובים אתם״ (״מידה כנגד מידה״, מערכה 5 תמונה 1).


תמכו באתר שלנו
< אחורה הדפסת הטקסט מקבת - מערכה 5, תמונה 7