שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנסים ברוטוס, דרדאניוס, קליטוּס, סְטְרָאטוֹ ו-וולוּמְניוּס.

ברוטוס:   בואו, שרידים שבורים של חברים,

          תנוחו על הסלע פה.

קְליטוּס:                             סְטאטיליוס

          אותת עם הלפיד, אבל, אדון,

          הוא לא חזר. נתפס – או שנִסְפָּה.

ברוטוס:   שב, קְליטוּס, שב. "נספה", מלת היום.

          זאת האופנה האחרונה. שמע, קְליטוּס.

          (לוחש לו)

קליטוס:   אני, אדון? לא, לא, בשום מחיר.

ברוטוס:    אז שקט. אף מלה.

קליטוס:                              אני מעדיף

          להתאבד.

ברוטוס:                 תקשיב שניה, דָרְדָאניוס.

          (לוחש לו)  

 דרדאניוס:  שאני יעשה דבר כזה?

קליטוס:   או, דרדאניוס!

דרדאניוס:  או, קליטוס!

קליטוס:   איזה דבר רע הוא ביקש ממך?

דרדאניוס:  לרצוח אותו, קליטוס. תסתכל

          איך הוא שקוע בהרהור.  

קליטוס:                                   עכשיו

          צער מציף את המֵכל כל כך  

          שהוא גולש ממש מהעיניים.

ברוטוס:  וֹולוּמְניוּס טוב, בוא הנה, שמע מלה.

וולומניוס:  מה אדוני אומר?

ברוטוס:                             את זה, וולומניוס:

          הופיעה לפני רוחו של קיסר 

          בשני לילות שונים: פעם בסארדיס,

          ואתמול בלילה כאן בִּשדות פיליפי.

          אני יודע שיומי הגיע.

וולומניוס: זה לא נכון, אדון.

ברוטוס:                           וולומניוס,

          אני בטוח, כן. אתה רואה

          את העולם, וולומניוס, איך הוא

          הולך. הדפו אותנו האויבים

          לבור.  (תרועות רחוקות) ראוי יותר לקפוץ לבד,  

         לא לחכות עד שהם ידחפו.

          וולומניוס טוב, אתה יודע, שנינו

          הלכנו יחד לבית-ספר. רק

          בשם האהבה הזאת מזמן,

          בבקשה, תחזיק מולי את קת

          החרב כשאני ארוץ אליה.

וולומניוס: זה לא תפקיד בשביל חבר, אדון.

          (עוד תרועות קרב)

קליטוס:   ברח, ברח, אדון, אסור להשתהות פה.

ברוטוס:  שלום לְךָ; לְךָ; לְךָ, וולומניוס.

          סְטְרָאטו, אתה ישנת כל הזמן.

          שלום לך גם, סטראטו. בני מולדת,

          לבי שמֵח שבכל חיי

          אף איש שבו נתקלתי לא בגד בי.

          אזכה בְּיום תבוסה זה בתהילה   

          כפליים מאוקטביוס ואנטוניוס      

          בַּיום של נצחונם המתועב.

          שלום ודי, כי הלשון של ברוטוס

          כמעט סיימה את כל תולדות חייו.

          על העיניים לילה; עצמותי

          רוצות לנוח, הן עמלו קשה

          רק להגיע לשעה הזאת.         

          (תרועות. צעקות מבפנים: "לברוח, ברח, לברוח".)

קליטוס:     ברח, אדוני, ברח!

ברוטוס:                                 רוצו. כבר אגיע. 

          (יוצאים קליטוס, דרדאניוס ו-וולומניוס)

          בבקשה, סטראטו, בוא תישאר

          עם אדונך. אתה אדם עם שם

          טוב; לחיים שלך יש ריח של

          כבוד; אז בוא תחזיק לי את החרב,

          ותסובב את הפנים, כשאני

          ארוץ אליה. תעשה את זה, סטראטו?

סטראטו:  תן קודם יד. שלום, אדון.

ברוטוס:                                      שלום

          רב, סטראטו –

     (רץ אל חרבו)

                            קיסר, דע עכשיו מנוחה.

          אותך הרגתי בפחות שמחה.      

        (מת.

          תרועה. נכנסים אנטוניוס, אוקטביוס, מסאלה, לוציליוס והצבא)

אוקטביוס:  מי זה האיש?

מסאלה:משרת של אדוני. איפה הוא, סטראטו?

סטראטו: חופשי, מסאלה, לא כמוך, עבד.  

          המנצחים רק יכולים לשרוף

          אותו, כי רק ברוטוס הכריע את 

          עצמו, ובמותו איש לא יוכל

          להתכבד.

לוציליוס:                "כך ברוטוס יימצא".

          תודָה, ברוטוס, הוכחת שלוציליוס

          דיבר אמת.

אוקטביוס:                    כל אלה ששרתו

          את ברוטוס, אקבל לשורותי.

          בחור, תרצה להצטרף אלי?

סטראטו:   כן, אם מסאלה ייתן לי המלצה.

אוקטביוס: תן לו, מסאלה.

מסאלה:    איך אדוני מת, סטראטו?

סטראטו:  החזקתי את החרב – והוא רץ.

מסאלה:   אז קח אותו, אוקטביוס. הוא נתן

          לאדוני שירות טוב אחרון.

אנטוניוס: הוא היה אציל מכל הרומאים.

          לבד ממנו הקושרים כולם               

          עשו מה שעשו מתוך טינה

          לקיסר הגדול. רק הוא, בשם

          טובת הכלל, ממחשבה כנה

          על הציבור, נהיה להם שותף.

          אציל נפש היה, והיסודות

            כולם היו משולבים בו כך

          שרשאי הטבע מול כל העולם  

            לומר בקול רם "זה היה אדם".

אוקטביוס: ננהג בו כראוי על פי ערכו,      

          בְּטקס של קבורה ובכבוד.   

          הלילה באוהלִי גופו יושאר 

          כמו חייל דגול ומפואר.

          נכריז סוף לַלחימה, ונסתלק

          בִּתהילות היום להתחלק.

          יוצאים כולם.