שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט יוליוס קיסר - מערכה 5, תמונה 1 קדימה >

נכנסים אוקטביוס, אנטוניוס וצבאם.

אוקטביוס: הנה, אנטוניוס, זה מה שקיווינו.

          אמרת שהאויב לא יירד לכאן,

          הוא יישאר על הגבעות, בגובה.

          יוצא שלא: הכוח שלהם

          קרוב. הם מתכוונים לתקוף אותנו

          כאן בפיליפי, לענות לפני

          שנשאל בכלל. 

אנטוניוס:                        שטויות, אני קורא

          אותם ויודע לָמה הם עושים

          זאת. הם היו שמחים להיות בעמדה

          אחרת, הם יורדים בצלצולי

          גבורה כדי להרשים אותנו עם

          מופע כזה של אומץ לב. אבל

          זה לא כך.

          (נכנס שליח)

שליח:                         המפקדים, תתכוננו.

          האויב מגיע בתצוגת פאר,

          הוא מנופף דגלי קרב צבע דם.

          צריך לעשות משהו מיד.

אנטוניוס:                                  אוקטביוס,

          תוביל את הפלוגה שלך לאט

          קדימה אל צד שמאל של השדה.

אוקטביוס: אני ימינה. קח אתה צד שמאל.

אנטוניוס:  למה אתה נגדי ברגע קריטי?

אוקטביוס: לא נגדך. אבל כמו שאמרתי.

          (תופים. נכנסים ברוטוס, קסיוס וצבאם, לוציליוס, טיטיניוס, מסאלה ואחרים)

ברוטוס:   הם נעצרו, הם מוכנים לדון.

קסיוס:   עמוֹד פה טוב, טיטיניוס. ואנחנו

          נצא ונדבר.

אוקטביוס:                    לתת סימן

          לִקרב, אנטוניוס?

אנטוניוס:                              לא, אוקטביוס, אם

          יתקיפו - נענה. קדימה צא,

          המפקדים רוצים להחליף מלים.

אוקטביוס (לקצין): עד שתקבלו אות – לא לזוז.

ברוטוס:   מלים לפני מכות. נכון, אחים?

אוקטביוס:  לא שאנחנו אנשי מלים כָּמוכם.

ברוטוס:    עדיף מלים טובות במקום מכות

          רעות, אוקטביוס.

אנטוניוס:                          בְּמכות רעות,

          ברוטוס, אתה מרביץ מלים טובות.

          תזכור ת'חור שעשית בלב קיסר

          כשאתה צועק "יחי! בראבו לקיסר!"     

קסיוס:  אנטוניוס, הסגנון של המכות

          שלך עוד לא ידוע, אבל מה

          שנוגע למלים, הן שודדות

          את כל דְבורי סיציליה, משאירות

          אותן בלי דבש.

אנטוניוס:                       וגם בלי עוקץ, לא?

ברוטוס:  נכון, וגם בלי צליל.

          כי אתה גנבת, אנטוניוס, ת'זמזום,

          ובְחוכמה אתה מזהיר אותנו

          לפני שאתה עוקץ.

אנטוניוס:                            זבלים! אתם

          לא עשיתם ככה כשהסכינים

          המטונפות שלכם חתכו אחת

         את השניה בין הצלעות של קיסר.

          אתם חשפתם ת'שיניים כמו

          קופים, והתחנחנתם כמו כלבים,

          כמו עבדים השתחוויתם, גם

          נישקתם לו לקיסר ת'רגליים,

          בזמן שקסקה, כלב, יימח שמו,

          מאחור היכה את קיסר בצוואר.

          איי, חנפנים!

קסיוס:                       אה, חנפנים? עכשיו,

          ברוטוס, תגיד תודָה לעצמך.

         כי הלשון הזאת לא היתה היום

        מלכלכת ככה לוּ היו עושים

          מה שהציע קסיוס.

אוקטביוס:    טוב, לעניין. אם דיונים גורמים

          לנו להזיע, המסקנה תהפוך

          את הטיפות לאדומות יותר.

          תראו, אני שולף נגד קושרים.

          מתי לדעתכם אנצור? אף פעם

          לא, עד שכל השלושים-ושלושה

          פצעים של קיסר יִנָּקְמו, או עד

         שרֶצח של עוד קיסר – האחיין

          אוקטביוס – יתווסף לְחרב של

         בוגדים.

ברוטוס:              קיסר, 'תה לא יכול למות

         בידי בוגד אם לא תביא אותו

          אתך.

אוקטביוס:           הלוואי. לא כדי למות מחרב

          ברוטוס נולדתי.

ברוטוס:                         אה, גם לו היית    

          הכי אציל בַּמשפחה, בחור  

          צעיר, לְמוות מכובד יותר  

          לא יכולת לייחל.

קסיוס:                             תלמיד טפש-

          עשרה שלא ראוי לכבוד כזה,

          עם שותפו בּלְיין חיי הלילה.

אנטוניוס: שוב קסיוס הנצחי.            (/ קסיוס לא משתנה.]  

אוקטביוס:                       נלך, אנטוניוס.

          בוגדים, בוז בַּפרצוף מאיתנו. אם

          תעזו להילחם היום, בואו

          אל השדה. אם לא, כשיהיו

          לכם ביצים.

          (יוצאים אוקטביוס, ברוטוס והצבא)

קסיוס:  עכשיו, סופה, לנשוף, מפרש, לעוף,

          ספינה, לסחוף. הסערה עולה

         והכל על כף מאזניים.

ברוטוס:                               הי, לוציליוס,

          מלה אתך, שמע.

לוציליוס:                             אדוני.

          (ברוטוס מדבר בצד אל לוציליוס)

קסיוס:    מסאלה.

מסאלה:               המפקד?

קסיוס:                              מסאלה, יש

          לי יום הולדת. בדיוק היום

         קסיוס נולד. תיתן לי יד, מסאלה.

          אתה עֵד שכנגד רצוני

          (כמו פומפאוס בשעתו) אני

          כפוי להמר בִּקְרב אחד על כל

          החרויות שלנו. ואתה

          יודע שכחסיד של אפיקורוס

          זלזלתי בְּאותות ובמופתים.

          כעת אני משנה את דעתי,

          נותן אמון חלקי בִּרמזים

          של עתידות. בדרך, בַּספינה

          מסארדיס, צללו שני נשרים

          והתיישבו על תורן הדגלון

          שלנו, זללו ואכלו מידי

          החיילים שהתלוו אלינו

          לפיליפי פה. הבוקר הם פרחו

          ונעלמו, ובמקומם עורבים,

         נִצים ועיט מרחפים מעל

          ראשינו, מביטים בנו מלמעלה

          כאילו אנחנו טרף שנמֵק;

          צילָם הוא כמו חופה גדולה של מוות

          שמתחתיה הצבא שלנו

          מוכן להתפגר.

מסאלה:                            אל תאמין

          בזה.

קסיוס:               אני רק מאמין חלקית,

          כי אני תוסס לקרב, נחוש לפגוש

          את כל הסכנות עין בעין.

ברוטוס (בא קדימה): בהחלט, לוציליוס.

קסיוס:                                              מי ייתן, כבוד ברוטוס,

          שהאלים יפגינו ידידות

          היום, ושנוכל, כחברי-נפש

          לחיות בִּזמן שלום עד גיל זקנה.

          אבל כיוון שבעסקי אנוש

          אין בטחון אף פעם, בוא נשקול

          את המקרה הכי גרוע. אם

          נפסיד בקרב הזה, זוהי הפעם

          האחרונה שאנחנו מדברים.

         מה אתה מתכוון אז לעשות?

ברוטוס: בהתאם לאותו הצו הפילוסופי

          שגרם לי לגנות את קאטו על

          שהוא שלח יד בנפשו – אנ' לא

          יודע, זה נראה לי פחדני

          ומתועב לקטוע ת'חיים

          בגלל הפּחד מה עלול לקרות

          עוד – אצטייד בסבלנות לקראת

          איזו מין השגחה גבוהה אשר

          מושלת בנו כאן למטה.

קסיוס:                                    אז,

          אם מפסידים בקרב, תסכים להיות

          מובל בְּתהלוכה של נצחון

          לאורך הרחובות של רומא?

ברוטוס:                                     לא,

         לא, קסיוס. אל תחשוב, איש רומאי

          אציל, שברוטוס בחיים יילך

          קשור אל רומא. נשמתו גדולה

         מדי. אבל היום הזה צריך

          לגמור את מה שאמצע מרץ התחיל;

          אם נתראה שוב, אני לא יודע:

          אז בוא נאמר ברכת שלום לעד:

          שלום עד נצח ולנצח, קסיוס.

          אם ניפגש שנית - מה? נחייך.

         אם לא, טוב, זאת היתה פרידה נאה.  

קסיוס:  שלום עד נצח ולנצח, ברוטוס.

          אם ניפגש שוב, בטח נחייך.

          אם לא – כן, זאת היתה פרידה נאה.

ברוטוס:  אז בוא, תוביל. איי, לוּ אדם היה

          יודע את סוף היום הזה מראש!

          אבל מספיק שהוא ייגמר, היום,

          והסוף יהיה ידוע. בוא, יוצאים.

          יוצאים. 


< אחורה הדפסת הטקסט יוליוס קיסר - מערכה 5, תמונה 1 קדימה >