שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט יוליוס קיסר - מערכה 3, תמונה 2 קדימה >

נכנסים ברוטוס וקסיוס עם אנשי העם.

אנשי עם:   רוצים תשובות. תתנו תשובות.

ברוטוס:   אז בואו, חברים, הקשיבו לי.   

          קסיוס, תלך אתה לרחוב ההוא,

          תפריד את הקהל:

          מי שרוצה לשמוע אותי - נשאר.  

          מי שרוצה את קסיוס - אחריו,

          ויינתנו לכם פומבית סיבות

          לְמות קיסר.

          (הולך אל הדוכן)

איש עם 1:                 אני אשמע את ברוטוס.

איש עם 2: אני אשמע את קסיוס, ונשווה

          ת'הסברים שכל אחד ייתן.

(יוצאים קסיוס וכמה מאנשי העם)

איש עם 3: ברוטוס המכובד עולה שם. שקט.

ברוטוס:   בסבלנות עד לַסיום.

           בני רומא, בני הארץ, יקירַי, הקשיבו לטיעונים שלי ותהיו בשקט, שתוכלו לשמוע. האמינו לי, בכבודי, וקחו את כבודי בחשבון כדי שתאמינו. בַּקרו אותי בחוכמתכם והעירו את תבונתכם כדי שתוכלו להיטיב לשפוט. אם יש מישהו בַּציבּור הזה, איזשהו חבר קרוב של קיסר, אני אומֵר לו שהאהבה של ברוטוס לְקיסר לא היתה פחותה משלו. ואם החבר ישאל למה ברוטוס קם נגד קיסר, זאת התשובה שלי: לא שאהבתי את קיסר פחות, אלא שאהבתי את רומא יותר. מה הייתם מעדיפים, שקיסר יחיה וכולכם תמותו עבדים, או שקיסר ימות כדי לחיות חופשיים? על זה שקיסר אהב אותי, אני בוכה עליו; על זה שהמזל היה אתו, אני שמח; על זה שהיה אמיץ-לב, אני מכבד אותו; אבל על זה שהיה שאפתן, חיסלתי אותו. יש דמעות, על אהבתו; שמחה, על מזלו; כבוד, על אומץ לבו; ומוות, על שאפתנותו. מי פה עלוב-נפש כל כך שירצה להיות עבד? אם יש כזה, שידבר, כי בו פגעתי. מי פה ברברי כל כך שלא ירצה להיות רומאי? אם יש כזה, שידבר, כי בו פגעתי. מי פה נבזה כל כך שלא יאהב את המולדת שלו? אם יש כזה, שידבר, כי בו פגעתי. אני נותן זמן לִתשובה.

כולם:  אין כזה, ברוטוס, אין.

ברוטוס:   אז לא פגעתי בְּאיש. לא עשיתי לְקיסר יותר ממה שאתם תעשו לברוטוס. סוגיית מותו מתועדת ברשומות הקפיטול - בלי להפחית מתהילתו, בַּצדדים שהיה ראוי לה; ובלי להגזים בעוונותיו, שעליהם שילם בְּמוות.

          (נכנס אנטוניוס עם גופת קיסר)

          הנה באה גופתו, עם אנטוניוס המתאבל, שלמרות שלא היתה לו יד בהמתתו, ירוויח ממותו, יקבל מקום במדינה, כמו כולכם,  מי לא? ולסיום אני אגיד: כשם שהרגתי את האהוב בחברַי לטובת רומא, שמוּר לי אותו סכין לעצמי, ברגע שארצי תגיד שהיא זקוקה למותי. (יורד)

כולם:  יחי ברוטוס, יחי, יחי!

איש עם 1: נישא אותו בנצחון הביתה.

איש עם 2: שיבנו לו פסל על יד אבותיו.

איש עם 3: שיהיה הוא קיסר.

איש עם 4:                         כל טוֹב שהיה

          לְקיסר יש בברוטוס. שיוכתר.

איש עם 1:  נביא אותו הביתה בתשואות.

ברוטוס:    אחים.

איש עם 2:              הופ, שקט, ברוטוס מדבר.

איש עם 1:   לשתוק.

ברוטוס:   אחים טובים, תנו לי לחזור לבד.

          ולמעני, הישארו פה עם

          אנטוניוס; תכבדו את גופתו

          של קיסר, תכבדו את הנאום

          המפאר את קיסר, שאנטוניוס

          מורשה לשאת לכם, באישורנו.

          אני מבקש, שאיש לבד ממני

          לא יעזוב עד סוף דברי אנטוניוס.

          (יוצא)

איש עם 1:   היי תחכו, בואו נשמע את אנטוניוס.

איש עם 2:  שיעלה על הבמה. נשמע

          אותו. אנטוניוס הנכבד, עלה.

אנטוניוס:   אני אסיר תודה לכם בשם ברוטוס.

          (עולה על הדוכן)

איש עם 4:   מה הוא אומר על ברוטוס?

איש עם 3:                                     הוא אומר

          שבשם ברוטוס הוא אסיר תודה

          לנו.

איש עם 4:          יותר טוב שלא ילכלך

          על ברוטוס פה.

איש עם 1:                           קיסר הזה היה

          רודן.

איש עם 4:              לא, זה בטוח. מזלנו

          שרומא נפטרה ממנו.

איש עם 2:                                 שקט,  

          נשמע מה הוא יכול כבר להגיד.  

אנטוניוס:      בני רומא יקרים.

כולם:                               ששש! תנו לשמוע.

אנטוניוס:   אחים, בני רומא, בני ארצי, שִמעו    

          לי רגע. באתי כדי לקבור את קיסר,      

                                     [/  אחים, בני רומא, בני מולדת, תנו  

                                      / לי הקשבה. באתי לקבור את קיסר,]

          לא לפאר אותו. הרָע שבני-

          אדם עושים חי אחריהם; הטוב

          נטמן על פי רוב עם עצמותיהם.

          ברוטוס האציל אמר לכם שקיסר

          היה שְאַפְתן. אם זה נכון, היה

          זה חטא כבד, ומחיר כבד קיסר

          שילם עליו. פה, בּחסות ברוטוס

          והשאר – כי ברוטוס הוא איש של כבוד –

          כולם, כולם אנשי כבוד שם - באתי

          לִנְאוֹם בַּלוויה של קיסר. הוא

          היה חבר שלי, הוגן כלפַּי

          ונאמן; אבל ברוטוס אומר

          שהוא היה שאפתן, וברוטוס הוא

          איש של כבוד. הוא הביא הרבה שבויים

          לרומא, דמי הכופר בעדם

          מִלאו טוב את קופת המדינה.

          בזה ראו שקיסר שאפתן?

          כשזעקו העניים, קיסר

          בכה. שְאפתנות בנויה מחומר

          נוקשה יותר. אבל ברוטוס אומר

          שהוא היה שאפתן, וברוטוס הוא

          איש של כבוד. כולכם ראיתם איך

          בַּחג הגשתי לו שלוש פעמים

          כתר מלכות, והוא שלוש פעמים

          סירב לו. זאת שאפתנות? אבל

           ברוטוס אומר שהוא היה שאפתן,

          וברוטוס הוא איש של כבוד. אנ' לא

          מנסה להפריך את הדברים של ברוטוס,

          אני אומֵר רק מה שאני יודע.  

          כולכם אהבתם אותו בזמנו,

          והיתה לכם סיבה. איזו סיבה

          מונעת בעדכם להתאבל  

          עליו? הו השיפוט כיום - נחלת

          הבהמות, ובני-אדם אִבְּדו

          תבונה. סליחה שניה. הלב שלי

          שם בארון עם קיסר, ואני

          חייב לעצור עד שישוב אלי.

איש עם 1: נראֶה לי, יש הרבה במה שהוא

          אומר.

איש עם 2:          אם 'תה חושב על זה, עשו

          לקיסר עוול.

איש עם 3:               כן, אה, רבותי?

          מה שיבוא במקומו עלול

          להיות יותר גרוע.

איש עם 4:                       שמתם לב

          מה הוא אמר? האיש סירב לַכּתר,

          הרי ברור שהוא לא היה שאפתן.

איש עם 1: אם זה נכון, יש כמה שישלמו

          על זה - אוֹ-הוֹ!

איש עם 2:                      תראו אותו, מסכן,

          עיניים אדומות כמו אש מבֶּכי.

איש עם 3:  אין איש אציל ברומא כמו אנטוניוס.

איש עם 4:  תקשיבו, הוא מתחיל שוב לדבר.

אנטוניוס:   מלה של קיסר רק אתמול יכלה

          לעמוד מול העולם. עכשיו הוא פה, 

          מוטל, ולא יאה לאף קבצן

          להראות לו הוקרה. הו, רבותי!

          אילו רציתי להסית אתכם   

          לְזעם והתקוממות, הייתי

          חוטא לברוטוס, וחוטא לקסיוס,

          שהם - כולכם יודעים - אנשי כבוד.

          לא, לא אחטא להם. אני מעדיף

          לחטוא לַמת, לחטוא לעצמי, לכם,

          רק לא לחטוא לאנשי כבוד כאלה.

          אבל הנה מסמך, עם חותמתו

          של קיסר. בחדרו מצאתי זאת.  

          הצוואה שלו. אם בני העם

          היו שומעים מה יש בצו הזה -

          ש, תסלחו לי, אני לא אקריא -

          אז הם היו הולכים ומנשקים

          את הפצעים של קיסר המנוח,

          טובלים בַּדם המקודש שלו

          ת'ממחטות, מתחננים לְחוט

          שיער שלו בתור מזכרת, ו -

          על ערש דווי - רושמים אותו כִּרְכוּש

          יקר בצוואה, להוריש לַדור

          הבא.

איש עם 4: נשמע ת'צוואה. תקריא, אנטוניוס!

כולם:  הַצַּו! עכשיו! עכשיו הצו של קיסר!

אנטוניוס: איפוק, אחים שלי. אסור שאני

          אקריא את זה. אין טעם שתדעו

          כמה קיסר אהב אתכם. אתם

          לא עץ, לא אבן, אלא בני-אדם;

          אם תשמעו כבני-אדם ת'צו

          של קיסר, זה יפוצץ, יטריף אתכם.

          זה לא טוב שתדעו שאתם יורשיו,           

          כי אם תדעו, הה, מה ייצא מזה?

איש עם 4:   תשמיע את הצוואה, אנטוניוס.

          תקריא עכשיו ת'צוואה של קיסר.

אנטוניוס:   תהיו בסבלנות? חכו טיפה?

          זו היתה פליטת פה לספר את זה.

          מדאיג אותי שאני עושה עוול

          לְאנשי כבוד שבְּסכינים שחטו

          את קיסר. באמת מדאיג אותי.

איש עם 4:     הם היו בוגדים. "אנשי כבוד"!

כולם:  הצו, הצוואה!

איש עם 2: הם היו מנוולים, רוצחים. הצוואה, תקריא את הצוואה.

אנטוניוס: תכפו עלי להקריא ת'צוואה?

          אז תעמדו בְּמעגל סָביב

          לגופת קיסר, ואראה לכם

          את מי שכתב ת'צוואה. לרדת?

          תתנו לי את רשותכם?

כולם:                                 תבוא.

איש עם 2:                                          תרד.

          (אנטוניוס יורד מן הדוכן)

איש עם 4:  במעגל, סביבו.

איש עם 1:    תתרחקו

מהארון, 'תרחקו מהגופה.

איש עם 2: פנו מקום לאנטוניוס הגדול.

אנטוניוס:  לא, אל תצטופפו סביבי. תנו רווח.

כולם:  אחורה. תנו מקום, תלכו אחורה.

אנטוניוס:  אם יש לכם דמעות, התכוננו

          לשפוך אותן עכשיו. את הגלימה

          הזאת כולכם פה מכירים. אני

          זוכר מתי קיסר לבש אותה

          לראשונה. זה היה בערב קיץ,

          אצלו באוהל, באותו יום בו

          הביס ת'לוחמים הבלגיים.

          תראו, זה המקום שבו חדרה

         סכין של קסיוס; תסתכלו פה על

          הקֶרע מיד קסקה הקנאי;

          וברוטוס האהוב נעץ מכאן;

          וכששלף ת'להב הארור

          שלו, הַבּיטו איך בא אחריו

          הדם של קיסר, כאילו רץ מחוץ

          לַדלת לוודא אם ברוטוס הוא

           זה שדפק שם כמו קלגס או לא;

           כי ברוטוס, כמו שאתם יודעים, היה

          מלאך לקיסר. הו אלים, אתם

          יודעים כמה קיסר אהב אותו!

          זה החֲתָך שהיה האכזרי

          מכל: כשקיסר האציל ראה

          אותו דוקר, כפיות טובה, עזה

          יותר מזרוע של בוגד, גמרה

          אותו לגמרי; אז פקע לבו

          הענקי; וכשהוא טומן פניו

          בגלימתו, על בסיס הפסל של

          פומפיאוס, אשר כל הזמן הזה

          טפטף דם, קיסר הגדול נפל.

          אח איזו נפילה זו היתה, אחים!

          אני, אתם, כולנו אז נפלנו,

         כשבוגדנות צמאת דם חגגה  

         מעלינו. הו, עכשיו אתם בוכים,

          חשים את טעמם של רחמים.

          אלה דמעות של חסד. נשמות

          טובות, אתם בוכים רק לְמראה 

          הבגד הפצוע של קיסר

         שלנו? פה, תראו, זה הוא עצמו,

         מושחת, אתם רואים, בידי בוגדים.

איש עם 1: אאא, זה נורא לראות!

איש עם 2:                               אאא קיסר, איש

          גדול!

איש עם 3:          אאא יום שחור!

איש עם 4:                                   בוגדים, חלאות!

איש עם 1:  איזה מראה מחריד!

איש עם 2:                              אנו ננקום!

כולם:  לנקום! עכשיו! חַפשו! שִרפו! אש! דם!

          לרצוח! אף בוגד שלא יחיה!

אנטוניוס:  רק רגע, בני מולדת. 

איש עם 1:                             שקט שם,   

          נשמע את אנטוניוס האציל.     

כולם:                                        נשמע

          אותו, נלך אתו, נמות אתו!

אנטוניוס:  אחים שלי, יקרים שלי, שלא

          אסחף אתכם לשטף פתאומי

          כזה של מרד: אלה שעשו

          ת'מעשה הזה – אנשי כבוד.

          לדאבוני איני יודע איזו

          טינה פרטית דחפה אותם לעשות זאת;

          הם חכמים ואנשי כבוד, ובלי

          ספק יתנו לכם סיבות. אני

           לא בא לגנוב את לבבכם, אחים.

          אני לא איש-נאום, כמו ברוטוס, אלא,

          כמו שכולכם יודעים, אדם פשוט,

          ישיר, שאוהב את החבר שלו,

          ואלה שהרשו לי לדבר עליו

          יודעים זאת טוב מאד. כי לי אין שום

          תחכום, טכסיס, גם לא סמכות, מחוות,

          אוצר מלים, כדי לחמם קהל.

          אני מדבר פשוט ולעניין;

          אומֵר רק מה שאתם יודעים, מראה

          את הפצעים של קיסר המתוק,

          פִּיות אלמים - אלמים ואומללים,

         ומבקש שידברו בשמי.

        אך לו הייתי ברוטוס, והוא אנטוניוס,

         היה כאן מין אנטוניוס שמבעיר

          לכם ת'לב, ששם לשון כזאת 

          בכל פצע של קיסר שתביא

          ת'אבנים של רומא להתמרד. 

כולם:  נמרוד!

איש עם 1:  נשרוף לברוטוס את הבית.

איש עם 3:  נו בואו, נחפש את הקושרים.

אנטוניוס:   לא, תשמעו, אחים, תקשיבו רגע.

כולם:  ששש! תשמעו את אנטוניוס הגדול.

אנטוניוס:  איך, חברים, אתם הולכים לפעול

          ולא יודעים עוד כלום. על מה זכה

          כבוד קיסר כך באהבתכם? איי, אין

          לכם מושג. אז אגלה לכם.

         שכחתם את הצוואה שהזכרתי.

כולם:  נכון. הצוואה. בואו נישאר

          לשמוע את הצוואה.

אנטוניוס:                              הנה

          הצוואה, עם החותם של קיסר.

          לכל אזרח של רומא הוא נותן,

         לכל אחד, שבעים-וחמש דראכמות.

איש עם 2:     קיסר גְדול נפש! על מותו ננקום.

איש עם 3: אח, קיסר, מלך!

אנטוניוס:                            תשמעו אותי

          בסבלנות.

כולם:                היי, שקט.

אנטוניוס:                            בנוסף,

          הוריש לכם כל שביל שבַּגנים

          הפרטיים שלו, בַּבוסתנים

          החדשים שננטעו בְּצד

          זה של נהר הטיבר. הוא הוריש

          אותם לכם וליורשיכם לנצח,

          גנים ציבוריים להתהלך

          בהם ולבלות. זה היה קיסר.

          מתי יבוא עוד איש כזה?

איש עם:                                     אף פעם,

          אף פעם. בואו, בואו כבר. נשרוף

          את גופתו במקום המקודש,

          ובַברזלים המלובנים נצִית

          את הבתים של הבוגדים. להרים

          את הגופה.

איש עם 2:  תדליקו אש.

איש עם 3: תעקרו ספסלים.

איש עם 4:  תעקרו מסגרות, חלונות, תריסים, הכל.

          (יוצאים אנשי העם, עם הגופה)

אנטוניוס:    עכשיו שזה ירוץ לו. חבלה,

          יצאת לדרך. תבחרי כל שביל

          שמתחשק לך.

          (נכנס המשרת)

                          מה קורה, בחור?

משרת: אוקטביוס כבר ברומא, אדוני.

אנטוניוס:   איפה הוא?

משרת:                    בבית קיסר, הוא ולפידוס.

אנטוניוס: ולשם אצא מהר לפגוש אותו.

          הוא בא כמו משאלה. כשלַמזל

          יש מצב רוח טוב - ויש לו - הוא

          ייתן לנו הכל.

משרת:                    שמעתי שהוא

          אמר – ברוטוס וקסיוס דהרו

          כמו משוגעים מחוץ לַשְערים

          של רומא.

אנטוניוס:                 כנראה נודע להם

          איך ששלהבתי את העם. תוביל

          אותי לאוקטביוס.

        יוצאים.


< אחורה הדפסת הטקסט יוליוס קיסר - מערכה 3, תמונה 2 קדימה >