שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט יוליוס קיסר - מערכה 3, תמונה 1 קדימה >

תרועה. נכנסים קיסר, ברוטוס, קסיוס, קסקה, דציוס, מטלוס, טרבוניוס, צינה, אנטוניוס, לֶפּידוס, ארטמידורוס, פובליוס, פּוֹפּילוּס, לנה ומגיד העתידות.

קיסר:  אז אמצע מרץ כבר בא.

מגיד עתידות: כן, רק עוד לא הלך.

ארטמידורוס: ברכות לְקיסר. קרא ת'טופס פה.  

דציוס: טרבוניוס מבקש שתעיין

          לרגע בַּפְּניה שלו.

ארטמידורוס:                     הו קיסר,

         קְרא קודם את שלי, כי היא נוגעת

          אישית לְקיסר. קרא אותה, כְּבוד קיסר.

קיסר:  מה שאישי יוגש בתור לִפְתן.  

ארטמידורוס: לא, קיסר, אל תדחה, תקרא מיד!

קיסר:  מה, הוא משוגע?

פובליוס:                          עשה טובה, 'סתלק.

קסיוס:   נדחף עם הפניה שלך ברחוב?

          תבוא לקפיטול.

          (קיסר ומלוויו זזים הלאה)

פּוֹפּילְיוּס: מאחל ליוזמתכם היום ברכה.

קסיוס:   איזו יוזמה, פּוֹפּילְיוּס?

פופיליוס:                                יום נעים.

ברוטוס:   מה אמר פופיליוס?

קסיוס:   איחל לנו ברכה עם היוזמה

          היום. אני פוחד שהתכנית

          שלנו התגלתה.

ברוטוס:                           תראה איך הוא

          נצמד לקיסר. שים אליו לב.

קסיוס:                                         קסקה,

          פְּעל מיידית, לפני שיבלמו

          אותנו. ברוטוס, מה עושים? אם זה

          נחשף, קסיוס או קיסר לא ישובו; 

          אני ארצח את עצמי.

ברוטוס:                                קור רוח, קסיוס.

          פופיליוס לא מדבר על תכניתנו:

          תראה, הוא מחייך, וקיסר לא

          שינה פרצוף.

קסיוס:                            טרבוניוס מתזמן

          את זה יפה מאד: תביט שם, ברוטוס,

          הוא מסלק את אנטוניוס מהדרך.

          (יוצאים אנטוניוס וטרבוניוס)

דציוס: איפה מטלוס צימבר? שיגיש

          מיד ת'עתירה שלו לְקיסר.

ברוטוס:   פונים אליו. עמוֹד צמוּד ותמוך בו.

צינה:   קסקה, אתה תרים ת'יד ראשון.

קיסר:  כולנו מוכנים? אז מה חורק,

          שעל קיסר והסנאט שלו לתקן?

מטלוס:   כבוד קיסר נעלה, גדול, כביר,

          מטלוס צימבר מול הכס שלך

          נופל בלב נכנע –

קיסר:                          אני חייב          

         לקטוע אותך, צימבר. הקידות

          עד הגחון וההשתטחויות

          אולי ישלהבו דם אנשים  

          פשוטים, ויהפכו חוק ומשפט

          מקֶדֶם למשחק של ילדים.

          אך אל תשגה לחשוב שהדם של קיסר

          יפשיר ויאבּד איכות אמת

          מחומר שממיס טפשים - כלומר

          מלים מתקתקות, עיקום ברכיים   

          וליקוקי כלבלב. אחִיךָ על

          פי צו גורש. אם אתה מתכופף,

          מפציר ומתרפס למענו

          אעיף אותך בִּבעיטה כמו גור

          כלבים. כי דע לך שקיסר לא

          עושה שום עוול, ולא מתרצה

          ללא סיבה.

מטלוס:  אין פה אף קול נכבד מהקול שלי

          שיידע להמתיק יותר לְאוזן קיסר

          את חנינת אחי המגורש?

ברוטוס:  אני מנשק לך יד, קיסר, לא

          בְּחנוּפּה, ומבקש לתת

          לפּוּבּליוס צימבר זכות לשוב מיד.

קיסר:  מה, ברוטוס?

קסיוס:                    קיסר, מחילה; מְחל, קיסר.

            באבק רגליך אני מתפלש

          להתחנן: השב את פובליוס צימבר.

קיסר:  לו אני כמוכם הייתי מתרצה כבר.

          לו ידעתי להתחנן לחנינה,

          הייתי מול תחינות חונן. אבל 

          אני יציב כמו כוכב הצפון,

          שלקביעוּת אחיזתו אין אח

          ורֵע בָּרקיע. השמיים

          צבועים באינסוף ניצוצות: כולם

          אש, כל אחד זוהֵר; אך רק אחד

          לא זז ממקומו. כך בָּעולם:

          הוא משובץ יפה בבני אדם,

          כולם בשר-ודם, כולם עם מוח.

          אבל אני מכיר אחד בלבד

          בין אלה שניצב בעמדתו

          בלי נוע, אף תנודה לא תטלטל

          אותו. וכדי להראות שזה אני,

          תספיק דוגמה קטנה זו: שהייתי

          חד-משמעי כשגירשתי את צימבר,

          ואני חד משמעי שיימשך כך.

צינה:   הו קיסר –

קיסר:                   די! תזיז את האולימפוס?

דציוס: כבוד קיסר –

קיסר:                     מה עזרה לברוטוס בֶּרך?

קסקה: דברו בִּשְמִי, ידיים!

          (הם דוקרים את קיסר)

קיסר:  אֶט טוּ, בְּרוּטֶה?  - אז פּוֹל, קיסר.

          (מת)

צינה:   חופש! חרות! מתה הרודנות!

          רוצו, לצעוק, תכריזו ברחובות.

קסיוס:   עלו על דוכני  הנאומים  

          לצעוק "חופש, חרות, שחרור!"       

ברוטוס:                                         בני עיר,

          סנאטורים, אל בהלה, אין מה

          לנוס. עמדו. חוב השאפתנות

          שוּלם. 

קסקה:           לֵך, ברוטוס, לַדוכן. 

דציוס:                                     גם קסיוס.

ברוטוס: היי, איפה פּוּבּליוס?

צינה:   הוא פה, המום מן המהפכה.

מטלוס:  לעמוד כולם היכון, שאם יבוא

          איזה ידיד של קיסר –

ברוטוס: אל תדבר על כוננות. תרים

          ראש, פּוּבּליוס. אין כוונה להזיק

          לך או לאף רומאי. תמסור להם

          כך, פובליוס.

קסיוס:                            ועזוב אותנו, פובליוס,

          שהאנשים שיתנפלו עלינו

          לא יפגעו בשיבתך חלילה.

ברוטוס:  לךְ, והמעשה הזה רק על

          ראשינו, שעשינו.      

          (נכנס טרבוניוס)

קסיוס:    איפה אנטוניוס?

טרבוניוס:                          הוא ברח הביתה

          בהלם. אנשים, נשים וטף

            בוהים, צורחים, רצים כאילו יום-

          הדין.

ברוטוס:            גורל, מה רצונך נדע עוד.

          למות נמות בטוח; רק הזמן

          ואיך דוחים אותו, זו דאגת

          בני-האדם.

קסקה:                  מי שחותך עשרים

          שנים מהחיים חותך עשרים

          שנות פחד מהמוות.

ברוטוס:                               מזווית

          כזאת, המוות הוא מין הטבה.

          אנחנו חברים של קיסר אם

          קיצרנו לו תקופה של פחד מן

          המוות. אַרְצָה, רומאים, לארץ,

          ונשטוף ידיים בְּדם קיסר עד

          לַמרפקים, נמרח את חרבותינו.

          ואז נצעד קדימה עד

          כיכר השוק, וכשנניף ת'נְשקים

          האדומים מעל הראש נצעק

          כולם "שלום וחופש וחרות."

קסיוס:   אז ארצה, ולשטוף. כמה דורֵי

          דורות עוד יְשחקו את התמונה

          הכבירה שלנו בארצות

          שעוד לא נולדו ובשפות שלא

          נודעו?

ברוטוס:              כמה פעמים בתור בידור

          שוב ידמם קיסר אשר מוטל

          כעת על בְּסיס פסל פומפיי, שווה

          כמו האבק?

קסיוס:                       כל עוד זה יהיה,

          אז הגרעין שלנו יִיקָרֵא

          "אלה אשר נתנו לארצם חרות."

דציוס:   מה, נתקדם כבר?     

קסיוס:                             כן, כולם קדימה.

          ברוטוס יוביל, ואנחנו בעקבותיו

          בְּלב אמיץ, לב רומאי מובחר.

(נכנס משרת)

ברוטוס:   מי זה? חבר של אנטוניוס.

משרת:                                     ככה, ברוטוס,

          ציווה עלי האדון שלי לכרוע.

          ככה ציווה אנטוניוס שאפול,

          ומן הארץ כך ציווה שאומר:

          ברוטוס הוא טוב, חכם, אמיץ, ישר.

          קיסר היה גדול, עז, מלכותי,

          אוהב. אמור שאני אוהב את ברוטוס

          ומכבד אותו. אמור שפחדתי

          מקיסר, גם רחשתי לו כבוד

          ואהבה. אם ברוטוס יאשר

          לאנטוניוס בלי חשש לבוא אליו,

          להבין ברור על מה זכה קיסר

          בְּמוות, אז אנטוניוס לא יאהב

          את קיסר זה המת אלא את ברוטוס

          החי, וילך בעקבותיו של ברוטוס

          האציל בכל תפנית ומהלך

          שבין מוקשֵי מצב חסר תקדים

          כזה. אלה דבריו של אדונִי

          אנטוניוס.

ברוטוס:                         אדונך הוא רומאי

         חכם ואמיץ לב. אף פעם לא

          חשבתי אחרת.   

          אמור לו: אם יואיל לבוא, ישמע

          וישוכנע; וחי כבודי, שום רע

          לא יאונה לו.

משרת:                    כבר מביא אותו.

          (יוצא)        

ברוטוס:   ברור לי שהוא יהיה חבר שלנו.

קסיוס:     הלוואי; אבל אני חושש ממנו,

          והספקות שלי תמיד קולעים

          למטרה.

          (נכנס אנטוניוס)

ברוטוס:        הוא פה. ברוך הבא, אנטוניוס.

אנטוניוס:                                       אאא,

          קיסר עצום! כל כך נמוך נפלת?

          כל כיבושיך, כל התהילות,

          הנצחונות, ביזת קרבות – כל זה

          צוּמק לגוש קטן כזה? שלום

          לךָ. אנ' לא יודע, רבותי,

          מה בכוונתכם, למי עוד יש

          להקיז פה דם, מי עוד נגוע. אם

          אני הוא, אין שעה טובה משעת

          מותו של קיסר, אין מכשיר קרוב-

          להיות-ראוי מהחרבות האלה,

          שהתעשרו בַּדם האצילי

          בַּיְּקוּם. בבקשה, אם יש לכם

          טינה כלפי, עכשיו, כשידיכם

          האדומות רותחות וּמַהְבּילות

          עדיין, תמלאו את רצונכם.

          אֶחיה אלף שנים ולא אמצא

          רגע הולם כל כך למות. אין שום

          מקום שינעם לי, ושום אמצעי

          של מוות, כמו פה ליד קיסר, פה

          להיחתך – ובידיכם, גדולֵי

          וּמובילֵי הרוח של דורנו. [/ ימינו.]            

ברוטוס:   אנטוניוס, אל תבקש מאיתנו מוות:

          אמנם כרגע יש לנו מראֶה

          אכזר של דם, כך 'תה רואה אותנו 

          על פי ידינו והמעשה,

           אבל אתה רואה רק את ידינו,   

          את מלאכת הדמים שהן עשו:

          את הלבבות שלנו לא ראית.

          הם מלאי חמלה, ורק חמלה

          על רומא שחטאו נגדה - כי כמו

          שאש הודפת אש, חמלה תהדוף

          חמלה – חמלה עשתה את המעשה

          הזה לקיסר. נגדך, אנטוניוס,

          לַחרבות שלנו אין שום חוד.

          זרועותינו כשם שזעמוּ, לבֵּנו

          כשם שהתפרע, מקבלים

          אותך באהבה, יראת כבוד,

          רצון טוב.  

קסיוס:                        לקולך יהיה משקל

          זהה בחלוקת התארים

          החדשים.

ברוטוס:                      רק תהיה סבלן

          עד שנפייס את ההמון, שלא

          יודע את נפשו מפּחד, אז

           נסביר לך למה אני, שאהבתי

          את קיסר כשהכֵּיתי אותו ארצה,

          עשיתי זאת.

אנטוניוס:                        אני לא מפקפק

          בחוכמתכם. ייתן לי כל איש את

          ידו, נוטפת דם. ראשון, ברוטוס,     

          אלחץ אתך ת'יד. קדימה, קסיוס,        

          היד שלך, עכשיו תן, דציוס, את

          שלך. עכשיו שלך, מֶטלוס. צינה,

          שלך; קסקה נועז שלי, ידך.       

          ואחרון חביב מאד , טרבוניוס,  

          תן יד. איי, רבותי, מה אדבר       

         ומה אומר? האמינות שלי

          על קרקע כה חלקלקה עכשיו,

          שוודאי אינכם יודעים אם לגנות

          אותי בתור פחדן או בתור חנפן.

          שאהבתי אותך, קיסר, הו כן, זה

          נכון: ורוחך, אם היא צופה

          בנו הרגע, איך היא לא תבכה -

          לא על מותך אלא לראות כיצד

          אנטוניוס אהובך משלים, לוחץ

          לאויביך אצבעות ספוגות בְּדם?

          לב אצילי! מול הגווייה שלך!

          לו היו עינַי רבּות כמו פצעיך,

          ודמעותי קולחות כמו דמך,

          זה היה הולם אותי יותר מאשר   

          לכרות ברית עם אויביך. סלח לי, יוליוס!

         פה, צבי מצביא, נִלכּדתָּ. פה נפלת.   

          ופה עומדים הציידים שלך,

          נושאים אותות בשרך, שטופים בִּנְהר

          דמך. עולם, אתה היית יער

          של אֵיל-האיילים הזה, והוא,

          עולם, היה אל היערות שלך.

          איך כמו צבי שמלכים רבים היכו בו

          אתה מוטל!

קסיוס:    אנטוניוס –

אנטוניוס:                   סלח לי, קסיוס: את כל זה

          יכלו לומר אויביו של קיסר, כן?

          מפי חבר זה סתם דיווח קר.

                                  [/ מפי חבר זה רק ציון עובדות קר.]  

קסיוס:   לא מאשים אותך על השבחים

          לְקיסר, אבל איך אתה רואה

          את הקשרים אתנו? שנִמְנה

          אותך בתור ידיד, או שעלינו 

          להתקדם ולא לבנות עליך?

אנטוניוס:  הרי לחצתי לכם יד. ואז

          הלכתי לאיבוד כשמבטי נפל

          על קיסר. חברים שלי כולכם,

          ואני אוהב אתכם, רק בְּתקווה

          שתעניקו לי סיבות בְּמָה

          וְלָמה היה קיסר מסוכן.

ברוטוס:   ברור, אחרת כל זה סתם ברברי.

          כל כך שקולות הן הסיבות שלנו

          ש, אנטוניוס, לו היית בְּנו של קיסר

          היית משתכנע.

אנטוניוס:                     זה כל מה

          שאני מבקש, וגם את רשותכם 

          להציג את גופתו בכיכר השוק,

          ומהדוכן, כפי שהולם חבר,

          לומר דברים בטקס הלוויה.

ברוטוס:   בהחלט, אנטוניוס.

קסיוס:                              ברוטוס, שתי מלים.

          (הצידה): 'תה לא יודע מה אתה עושה.

           שלא תסכים שאנטוניוס ידבר

          בַּלוויה שלו. תחשוב רק עד

          כמה יוכל בַּדיבורים שלו

          להשפיע על האנשים.

ברוטוס:                                סליחה:

          אני אעלה ראשון אל הדוכן,

          אסביר כמה מוצדק היה מות קיסר.

          אצהיר מראש שכל דברי אנטוניוס

          הוא אומר ברשותנו ואישורנו;

          ושלִבֵּנו מחויב להעניק   

          לְקיסר טקס ממלכתי חוקי.

          זה ישחק לטובתנו, לא

          נגדנו.     

קסיוס:                  אני לא יודע איך

          זה יתפתח. לא אוהב את זה.

ברוטוס:  אנטוניוס, הנה, קח את גופת קיסר.

          לא תאשים אותנו בִּנאום

          הלוויה שלך, אבל תגיד

          כל טוֹב שאתה יכול לרקום על קיסר,

          ואמור שאתה עושה זאת ברשותנו:

          אחרת לא תהיה לך בכלל

          יד בלוויה הזאת. ואתה תנאם

          מאותו דוכן שאליו אני עולה,

          אחרי תום הנאום שלי.

אנטוניוס:                                 מוסכם.

          איני רוצה יותר.

ברוטוס:   הכן את הגופה, אם כך, ובוא.

          (יוצאים כולם חוץ מאנטוניוס)

אנטוניוס: אאא, סלח לי, גוש עפר מדמם, שאני

          ציתן ורך עם הַקַּצבים האלה.         

                        [/ משפיל ראש מול הקצבים האלה.]

          אתה שריד של האדם הכי

          אציל שחי בזרם ההיסטוריה.

          אוי לה לַיָּד אשר שפכה דם כה

          יקר. אני מנבא עכשיו מעל

          פצעיךָ - שכמו פּיות אלמים  

          פותחים שפתיים אדומות להפציר

          שאֶתֵן להם ביטוי וקול - קללה

          תיפול על האיברים של בני-אדם:

          מלחמת אח באח ואש-שנאה

          מבית יְשתקו את כל איטליה;

          דם וחורבן יהיו שגורים כל כך,

          זוועות יהיו יומיומיות כל כך,

          שאמא תחייך כשהיא תראה

          איך תינוקה נקצץ פרוסות-פרוסות

          בידי המלחמה; ההסתגלות  

          לְמעשי אימה תחנוק כל שביב

          חמלה, ורוח קיסר, משחרת

          לנקמה, ולצדו אַטֶה

          אלת ההרס שתבוא חַמה

          מתוך השאול, תצעק מגבול עד גבול

         בקול של מלך "להשמיד הכל",

          ותשחרר מן הרצועה את כלבי

          המלחמה, כדי שהתועבה

          הזאת תְּמלא ת'ארץ בְּסִרְחון

          פגרים שמשוועים להיקבר.         

          (נכנס משרת של אוקטביוס)

         אתה משרת אצל אוקטביוס, לא?

משרת: נכון, אנטוניוס.

אנטוניוס:  קיסר כתב לו שיבוא לרומא.

משרת: כן, הוא קיבל ת'מכתבים והוא בא;

          ביקש ממני שאמסור לך -

          אאא קיסר!

אנטוניוס: הלב שלך מוצף; לךְ, בְּכה לךָ.

          עצב, אני רואה, הוא מדבק,

          כי עיני, כשהן רואות את חרוזֵי

          הצער בשלך, כמעט דומעות    

          כבר. אדונך מגיע?

משרת:                         הוא הלילה

          ילון שלושים וכמה קילומטר

          מרומא.

אנטוניוס:             דְהר אליו זריז, ספר

          לו מה קרה. זאת רומא מתאבלת,

          זאת רומא מסוכנת, זאת לא רומא

          בטוחה עדיין לאוקטביוס. זוז,      

          תאמר לו זאת. אבל חכה, טוב? אל

          תזוז לפני שאקח את הגופה

          הזאת לַשוּק. אני שם אמשש     [/ הזאת לשוק. שם אנסה לבדוק]  

          בַּנאום שלי איך הציבור מגיב

          לָאלימות של הרוצחים האלה.

         ככה תדע מה לדווח לו,

          לאוקטביוס הצעיר, על המצב.

          תן יד.

          יוצאים. 


< אחורה הדפסת הטקסט יוליוס קיסר - מערכה 3, תמונה 1 קדימה >