שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנס גָוּוֶר.

 

גָוּוֶר:    אז דַּמְיְנוּ: לצור שב פֶּרִיקְלֶס,  

          שם התקבל בחום, והתבסס.  

          באפזוס את אשתו נשאיר, נואשת,

          כִּנזירת דיאנה המקודשת.

          עלילתנו, מהרי-נא

          וספרי-נא על מרינה:  

          בטארסוס קְלֵאוֹן מחנכה

          לקרוא תווים; כל שי ברכה

          של השכלה וחן לבשה היא,

          כך מקום אהוּב כבשה היא

          בְּלב כל. אבל מפלצת

          הקנאה, שמנתצת

          מוניטין, בִּקשה ליטוֹל

          חייה, בִּבגידה לקטול,

          וכך: לקְלֵאוֹן בת היתה,

          פרגית בכלל לא פעוטה,

          בְּשֵלה ממש להתחתן.

          עלמה זו שמה הוא פילוֹטֶן.

          היא ממָרִינָה – זו עובדה –

          לרגע קל לא נפרדה

          כשזו חוטי משי שזרה

          בלוֹבן אצבע מהירה,

          או כשבמחט הדקה   [/ או כשבַּחוד של מחטה

          פצעה בד, שאותו חיזקה    / פצעה בד, שמדקירתה

         בדקירתה, או כשזִמרה     / רק התחשל, או כשזִמרה]

         עם לָאוּטָה, ולמשמע שירה

         זמיר בַּלֵיל חדל מיְלֵל,

         גם כשחיברה שירי-הלל

         לכבוד דיאנה מלכתה;

         אך פילוֹטֶן זו התחרתה

         בּשלמותה. טוב, צְחוֹר נוצות

         כמו של יונה יכול לִרְצות

         גם העורב... התשבחות

         רק על מָרִינָה הן צונחות

         בְּדין. בפילוטן מולה

         התגמדה כל מעלה.

         אשתו של קְלֵאוֹן בשִטְנה

         למָרינה מכינה

         רֶצח בזק, כדי שבִּתה

         תצא זוֹכה מן השחיטה.

         ולעזרת השְחוֹר, לפתע 

         לִיקוֹרִידָה – אין, היא מתה,

         ודִיוֹנִיזָה המרשעת

         מצאה זרוע מבצעת

         לַמכּה. המאורעות –

         אותם תוכלו לבד לראות,

         כי תפקידי הוא רק זירוז

         כַּנְפֵי זמן בִּצליעת חרוז,

         וגם את זה לא אבשר

         אם דמיונכם לא יתמסר.        

          נכנסים דִיוֹנִיזָה ולאונין.      

         כך דִיוֹנִיזָה מופיעה לה

         עם לֵאוֹנִין, רוצח. הלאה.

          יוצא.

דִיוֹנִיזָה:   את שבועתך זכור. התחייבת לה.

          זאת רק מכה אחת. איש לא יידע

          עליה. אין דבר מהיר אשר

          יביא לך רווח כזה. רק אל

          תיתן שהמצפון הקר ידליק

          אש אהבה בַּלב שלך, ואל

          תיתן לַרחמים - שגם נשים

          זרקו מהן והלאה - להמיס

          אותך. הייה חייל, ופעל בתוקף.

לאונין:    אפעל. אבל זאת בחורה טובה.

דִיוֹנִיזָה:   אז זה יאה שהאלים יקחו

          אותה. הנה היא באה שם, בוכה

          על האומנת ששבקה חיים.

          אתה נחוש?

לאונין:                 אני נחוש.

          נכנסת מרינה עם סל פרחים.

מרינה: לא, אֶת אלת האדמה אני

          אשדוד ממלבושה כדי לפזר

          פרחים מעל קברך; הצהובים,

          כחולים, סיגליות  וציפורני-

          חתול יהיו שטיח על יְרוק

          העשב עד אחרון ימי הקיץ.

          אוי לי, המסכנה, שבלב סוּפה

          פקחתי את עיני כשאמא מתה,  

          לי העולם הזה הוא סערה

          אחת בלי סוף, אשר סוחפת את

          כל ידידי ממני.

דִיוֹנִיזָה:   מה זה, מרינה, מה את מתבודדת?

          איך זה בתי לא לצידך? לא, אל

          תקיזי את דמך מצער; בי

          תראי אומנת. אלוהים, כמה

          שונו פנייך בְּיגון ללא

          תועלת. בואי, תני את הפרחים

          שלך. תשוטטי על שפת הים

          עם לאונין; הרוח שם ערה,

          והיא דוקרת ומחדדת את

          התיאבון. בוא, לאונין.

          קח את זרועה, טייל אתה.

מרינה:                                 לא. לא

          אגזול ממך את מְשרתך.

דִיוֹנִיזָה:                            די, די.

          אני אותך ואת אביך המלך

          אוהבת כמו קרובה, לא כמו זרה.

          אנחנו מצפים לו כאן כל יום.

          אם כשיבוא ימצא את היפָה

          המהוללה שלנו כה שדופה,

          הוא יתחרט על אורך מסעו,

          ויאשים את אדוני וגם

          אותי שלא היטבנו לטפל בך.

          לכי לך, וטיילי, היי שמחה שוב.

          שמרי על החזות הנפלאה

         אשר גנבה עיני זקן וטף.

         אל תדאגי לי; אני יכולה

          לחזור לבד הביתה.

מרינה:                        טוב, אני

          אלך, אבל אין לי שום חשק.

דִיוֹנִיזָה:   די, די, אני יודעת שזה טוב לך.

          טיילו שם לפחות חצי-שעה,

          כן, לאונין? תזכור מה שאמרתי.

לאונין:   סמכי עלי, גברתי.

דִיוֹנִיזָה:                       אז אעזוב

          אותך קצת, יקרה שלי. אנא

          טיילי ברוגע, אל תסעירי את

          הדם שלך, טוב? מה, אני צריכה

          לדאוג לך.

מרינה:              חן חן, גברת מתוקה.

          יוצאת דִיוֹנִיזָה.

            רוח מערבית זו שנושבת?

לאונין:      דרום-מערב.       

מרינה:                     כשנולדתי

          היתה רוח צפונית.

לאונין:                      אה כן?

מרינה:                                אבי,

          אומרת האומנת, לא פחד

          לרגע, הוא צעק לַספּנים

          "הי מלחים טובים!" כשהוא שפשף

          ידֵי מלכוּת בִּמשיכה של חבל,

          ובהיצמדו לַתורן הוא ניצַל

          מיָם שכבר כמעט פִּצְפּץ-פּוצץ

          את הסיפון.

לאונין:   מתי זה היה?

מרינה:   כשנולדתי.

          לא נבראו גלים ורוח כה 

          פרועים. ומסולם החבלים

          נשטף אחד-שם שטיפס למעלה.

          "או-אה", צועק לו מישהו, "אתה

          נסחפת קצת!" ואז הם מדלגים,

          שטופים כליל מן החרטום ועד

          לַירכתיים. רב-המלחים

          שורק לו, והקפיטן צועק לו

          ומשלש את הבלבול.

לאונין:                           קדימה,

          אמרי את תפילותייך.

מרינה:                           מה אתה

          אומר פה?

לאונין:               אם להתפלל דרוּש

          לך זמן מעט, אתן. תתפללי,

          רק לא שעות, כי האלים זריזֵי

          קליטה, ואני נשבעתי לעשות

          את המלאכה מהר.

מרינה:                        למה תרצח

          אותי?

לאונין:          כדי לספק את הגבירה.

מרינה:   ולמה היא רוצה שיהרגו

          אותי? עד כמה שאני זוכרת,

          אף פעם לא אמרתי – חי נפשי! -

          מילה רעה, ולאף יצור חי לא

          עשיתי עוול. האמן לי, לא

          הרגתי מעולם עכבר ולא

          פגעתי גם  בִּזבוב. דרכתי על

          תולעת בשוגג, אבל בכיתי

          על כך. במה חטאתי שמותי 

          יועיל לה, וחיי יהיו סיכון

          חייה?

לאונין:         החוזה שלי הוא לא

          לדון בַּמעשה, רק לעשות

          אותו.

מרינה:          לא תעשה אותו במחיר

          כל העולם, אני מקווה. אתה

          יְפה-צורה, פניך מעידים

          על לב עדין. ראיתי אותך לא

          מזמן נפצע כשהפרדת בין

          שניים שנלחמו. חי אלוהים,

          ראו שאתה טוב אז. בוא עשה זאת

          שוב. גבירתך רוצה לקחת את

          חיי. עמוֹד בַּתווך והצל

          אותי, המסכנה, החלשה

          יותר.

לאונין:          נשבעתי – אבצע.

          נכנסים פירטים.

פירט א':  עצור שם, כלב!

          לאונין מרפה ממנה.

פירט ב':   שלל טוב, שלל טוב!

פירט ג':    חֵצי-חצי, חברים, חצי-חצי! קדימה, בואו נשים אותה על הסיפון מייד.

          יוצאים הפירטים עם מרינה.

לאונין:   אלה מנוולים ושודדים

          שמשרתים פירט ידוע, וָאלְדֶס.

          שמו יד על מרינה. שתלך.

          אין שום תקווה שהיא תחזור. אני

          אגיד: היא מתה, נזרקה לים.

          אבל אלך לבדוק עוד. הם אולי

          רק יתענגו עליה, בלי לסחוב

          אל הסיפון. אם היא נשארת על החוף,

          אחרי שהם אנסו, אני אביא לה סוף.

          יוצא.