| < אחורה |  פריקלס -
תמונה 13 |
קדימה > |
נכנס פֶּרִיקְלֶס בטארסוס, עם קְלֵאוֹן, דִיוֹנִיזָה [ולִיקוֹרִידָה הנושאת את התינוקת מרינה].
פֶּרִיקְלֶס: קְלֵאוֹן נכבד מאד, אני חייב
ללכת; השנה שלי עברה,
והשלום בצור הוא מסוכסך.
לך ולגבירתך תודה מכל
לבי. ישלימו האלים את כל
מה שאחסיר.
קְלֵאוֹן: מכות מזל שחור
שלך - בך פגעו עד מוות, אך
פוצעות אותנו שרואים אותן.
דִיוֹנִיזָה: הו המלכה המתוקה שלך!
לוּ רק הסכים גורל אכזר קשוח
שתביאנה הנה, לברך
בה את עינַי!
פֶּרִיקְלֶס: עלינו לציית
לַכּוח שמעל. גם לו יכולתי
לשאוג ולהתפרע כמו הים
שהיא שוכבת בו, נגזר שזה
היה הסוף. הקטנטנה שלי
מָרִינָה – כך קראתי לה כי היא
נולדה בַּים – אני מפקיד אותה
ביד נדיבותכם, משאיר אותה
בת לדאגתכם, מפציר בכם
שתגדלו אותה כמו נסיכה,
בְּאוֹרַח שהולם את מוצאה.
קְלֵאוֹן: אל דאגה, אדון, תזכור
שחסדך שהעניק חיטה
לבני ארצי – והם עוד מברכים
אותך בכל תפילה – לא יישכח
בְּילדתך. אם הזנחה תשחית
אותי, הייה בטוח שהעם
יכפה עלי לזכור את חובתי.
אבל אם אֶדָרש למין דִרְבּוּן
כזה, שינקמו בי האלים
ובכל קרובַי לנצח.
פֶּרִיקְלֶס: מאמין
לך. כבודך וטוב לבך שווים
גם בלי כל נדריך. עד שהיא
תישא לה בעל, גברת, חי דיאנה
הנערצת על כולנו, לא
אגזור את שערי, גם אם מראי
יהיה מושחת ומכוער. גברת
טובה, ברכי אותי בַּדאגה
אשר תקדישי לגידול בתי.
דִיוֹנִיזָה: גם לי יש בת, אך היא לא תהיה
לי יקרה מזו שלך, אדון.
קְלֵאוֹן: בוא נלווה אותך לַחוף, ואז
נמסור אותך לאֵל הים, אשר
ילבש הפעם מסכת חיוך,
וּלְרוחות-שמיים ענוגות.
פֶּרִיקְלֶס: בחפץ לב. בואי, גברת יקרה.
הו, בלי דמעות, לא, לִיקוֹרִידָה, בלי
דמעות. טפלי בַּגברת הפעוטה
שלך, שבחסדה תהיי תלויה
בבוא היום. בוא, אדוני.
יוצאים.
| < אחורה | פריקלס -
תמונה 13 |
קדימה > |