שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנסים סימונידס, תאיסה, מרשל, גבירות, בני לוויה ואבירים, שבים מתחרות הכידונים.

 

סימונידס:  צבא אבירים,

          לומר "ברוכים אתם" זה מיותר.

          אתם לא מצפים, וגם אין צורך,

          שאת כרך מעלליכם יקדים,

          כמו עמוד שער, שֶבח גבורתכם,       

          כי מעלות ימליצו על עצמן

          בְּמעשה. התכונְנו לשמוח,

          כי לְמשתה יאָה שמחה. כולכם

          בני מלך, ואורחַי.

תאיסה:                       אבל אתה

          אורח ואביר שלי, ולך

          אתן זר נצחון זה, ואכתיר

          אותך כמלך יום החג הזה.

        מגישה לפֶּרִיקְלֶס זר.

פֶּרִיקְלֶס:  בִּזכות מזל, גבירה, יותר מערך.

סימונידס:  מה שתגיד - אתה אלוף היום,

          ופה, הלוואי, איש לא ינטור לך.

          זה גְזר האמנות: בין אמנים,

          יש די טובים, אך יש מחוננים.

          אתה הוא החניך המצטיין.

          בואי, מלכת הנשף, כי זו את,

          בתי, תפסי את מקומך. פַּקדי

          על כל השאר כפי שראוי להם.    

אבירים:   כבוד הוא לנו, סימונידס טוב.

סימונידס:  ברוכה נוכחותכם; כבוד אהוב עלינו,

          כי השונא כבוד שונא את אלוהינו.

מרשל:   אדון, שם מקומך.

פֶּרִיקְלֶס:                      מקום אחר

          יתאים יותר.

אביר א':               אדון, אל תתווכח,

          אנחנו אצילים, לִבֵּנו בַּגדולים

          לא יקנא, ולא יבוז גם לַדלים.

פֶּרִיקְלֶס:  אין אדיבים כָּמוכם.

סימונידס:                     שבו, שבו, שבו.

         (הצידה): חי יופיטר, שליט המחשבות,

          איך זה כל מַעֲדָן מבחיל אותי

          כשעל האיש הזה אני חושב.

תאיסה (הצידה): חי יונו, היא מלכת הנישואים,

          כל הבשרים פה הם תפלים, רק את

          בשרו אֶרצה. (לסימונידס): זה איש אציל לבטח.   

סימונידס:  זה סתם אדון בן-כפר.

          הוא לא הגדיל עשות מאף אביר;

          ריסק כידון או שניים - טוב, שטויות.

תאיסה:    לי הוא נראֶה כמו יהלום מול זכוכיות.

פֶּרִיקְלֶס:   המלך שם הוא כמו תמונת אבי,

          המספרת לי על תפארתו

          אי אז, כשנסיכים כמו כוכבים

          הקיפו את כסאו, והוא להם

          השמש, אור לסגידתם. כתרם

          של כל המביטים בו, כמו מאורות

          קטנים, הונמך אל מול עליונותו.

          אך בְּנוֹ משוּל לגחלילית עתה,

          שמאירה בַּלֵיל, ביום אין לראותה.

          אם כן, הזמן הוא מלך בני אדם:

          הוא גם הורֶה וגם קבר מותם, 

          נותן על פי חפצו, ולא כתפילתם.

סימונידס:  מה, אבירים, אתם שמחים?

אבירים:    מי לא יהיה, בחגיגת מלכות?

סימונידס:  הנה, בְּכוֹס שופעת על גדותיה,

          בשם אהבתכם מַלאו שפתיים

          לכבוד גבירת לבכם. אנו שותים

          לחייכם.

אבירים:             תודה, הוד רוממות.

סימונידס:  חכו. שם האביר יושב עגום מדי,

          כאילו שההילולה שלנו

          תִקצר מלהשיב לו כערכו.

          שמת לב לזה, תאיסה?         

תאיסה:   ומה אכפת לי, אבא?

סימונידס: הו, בת שלי, הקשיבי:

          בּזֶה על נסיכים להיות כמו

          אלים, אשר גומלים בִּנדיבות

          לכל מי שמכבדם, ונסיכים

          שלא עושים כך הם כמו יתושים:

          מזמזמים, אך נשכחים כשנכתשים.

          על כן, כדי להמתיק את אירוחו,

          הנה, אמרי לו, לכבודו נרים גביע.

תאיסה:   הוי, אבא, לא יאה לי עם אביר

          זר להיות כל כך נועזת. הוא

          עלול לראות בהצעתי פריצת כל גֶדר:

          מתנות נשים נראות פְּריצוּת לְגבר.

סימונידס:  מה זה? עשי דברַי, או שאכעס.

תאיסה (הצידה): מה יענג אותי יותר מזה?...

סימונידס:  ועוד, אמרי לו כי נחפוץ לדעת

          מהיכן בא, ומה שמו, ומי הוריו.

תאיסה (לפֶּרִיקְלֶס): אבי, אדון, שָתה כוס לכבודך –

פֶּרִיקְלֶס:    אני מודה לו.

תאיסה:     הלוואי תִמלא דם כמו הכוס, בֵּרֵך.

פֶּרִיקְלֶס:    תודה לו וגם לךְ, מחזיר ברכה. (שותה)

תאיסה:     ועוד, חפצוֹ שתְלַמְדוֹ לדעת

          מהיכן אתה, שמך, ומי הוריך.

פֶּרִיקְלֶס:   אדון מצוֹר, פֶּרִיקְלֶס שמי, בקיא

          באמנויות רבות ובקרבות,

          שבחפּשו הרפתקאות, נשדד

          בידי הים מאנשים וצי,

          ומספינה טרופה הושלך לַחוף כאן.

תאיסה (חוזרת אל סימונידס): הֵשיב תודה, אמר ששמו פֶּרִיקְלֶס,

          אדון מִצוֹר,

          שרק בְּשל אסון ימי, שדוד

          מאנשים וצי, נפלט לחוף כאן –

סימונידס:  חי האלים, צר לי על אסונו,

          אעיר אותו מן הדכדוך. – לקום!

          אנחנו מתבטלים בַּהֲבלים, 

          ומשחיתים זמן שמבקש בידור

          אחר. גם השריון שעליכם

          יאה לִמחולות  של חיילים.

          לא אקבל תירוץ כמו "לְנשים

          כואב הראש ממוסיקה רועשת":

          גבר עם נשק מעורר בן חשק.

          ריקוד של האבירים.

            טוב שהצעתי זאת. איזה ביצוע!

          (לפֶּרִיקְלֶס): בוא, הנה גברת שצריכה תִרגוּל.

          שמעתי שאתם, אבירי צור,

          מצויינים בהקפצות אשה,      

          ולא פחות בריקודים צמודים.

פֶּרִיקְלֶס:   המאומנים בַּזה אכן טובים.

סימונידס: הו אל תחלום לפסול את עצמך

          בהצטנעות שווא.

          האבירים והגברות, בכללם פֶּרִיקְלֶס ותאיסה, רוקדים.

                            התנתקו, נַתקו! -

          תודה לכל. היטבתם לעשות.

          (לפֶּרִיקְלֶס): ומי כמוך. - משרתים, אורות,

          שכל אביר יובל לחדריו.

          שלך, אדון, צמוד לחדרינו.

פֶּרִיקְלֶס:   אני, כבודו, לשירותך.

סימונידס:  כבר מאוחר לדון בָּאהבה,

          בּנַי – וזו, הלוא, מטרת כולכם.

          לכו אפוא לישון, ליל מנוחה.

          בבוקר תתחרו על הצלחה. 

          יוצאים.