שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנס פֶּרִיקְלֶס, עם רוזניו.

 

פֶּרִיקְלֶס:  איש בל יפריע לי.

          יוצאים הרוזנים.

                             למה שִנוּי

          זה בַּהֲלַך-נפשי, בן לוויה

          עצוב זה, הדכדוך אטוּם העין,

          נהיָה אורח-קבע לי, עד כי

          אין אף שעה של צעדת השמש

          המפוארת או שלוות הלילה -

          קֶבר שבו על היגון לישון -

          שמולידה בי שקט? פה עינוג

          ונועם מחזרים אחר עינַי,

          שמתעלמות מהם; וסכנה,

          ממנה התייראתי, מצויה

          באנטיוכיה, שזרוֹעה קְצרה

          מלהכּות בי כאן. אך אמנות

          העונג לא משמחת את לבי,

          ריחוק הסכנה לא מנחם.

          ובכן, זה הסיפור: רחשי הלב

          שנולדים מערפל אֵימה,

          חיים וניזונים על דאגה;

         ומה שבראשית היה חשש  

                                           [/ ומה שבראשית היה רק פחד]

          פן משהו יקרה, בבגרותו

          חרד שהוא אכן יקרה. וגם

          אצלי כך. אנטיוכוס הגדול,

          נגדו אני קטן מלהתמודד,

          כי הוא גדול כל כך שרצונו

          הוא מעשה, חושב שאדבר

          גם אם אני נשבע לשתוק. לשווא

          אומַר שאכבד אותו, אם הוא

         חושד שאבזה אותו. ומה

          שבעטיו יסמיק, אם ייוודע,

          כל שביל אליו יחסום פן ייוודע.

          כוחות עוינים ישלח בכל הארץ,

          וְיֵרָאֶה בְּהַפגנת כוחו

          ענק כל כך, שתדהמה תשבִּית

          בַּמדינה כל אומץ, אנשינו

          יובסו בלי קרב, ונתינים חפים

          מפשע ייענשו. מדאגה להם,

          לא מחמלה עלי – אני איני

          אלא צמרת המסוככת על

          השרשים מהם גְדלה היא - כל

          גופי קמֵל, הנפש חלשה,

          ידִי ולא ידו אותי מענישה.   

          נכנסים הֶלִיקָנוּס וכל הרוזנים.

רוזן א':   שִמחה ונוחם לִקדושת חָזְךָ.

רוזן ב':   יהא ראשך רגוע ושקט.

הֶלִיקָנוּס: בשקט, שקט, תנו לַנסיון

          לפתוח פה. מי שמחניף לַמלך,

          מזיק לו, כי החנופה - מפּוּח

          שמְלַבֶּה חטא. המוחנף הוא רק

          ניצוץ, שרוח מפיחה בו חום

          ולהבה; אבל התוכחה -

          בצייתנות ובמידה - יאה

          לִמלכים כשם שהם בני אדם,

          המוּעדים לטעוֹת. כשמַר ליטוף

          קורא "שלווה" פה, הוא מחניף לך,

          ואת חייך שם בְּסכנה.

          נסיך, הַכּה בי, או הואל למחול,

          להיות נמוך משתי ברכי פה – לא יכול.

פֶּרִיקְלֶס:  אתם – עִזבו אותנו, אך בִּדקו

          ספינות ומטענים שבַּנמל,

          ואז חִזרו.

          יוצאים הרוזנים.

                       הִצלחת, הֶלִיקָנוּס,

          להרעישני. מה אתה רואה בי?

הֶלִיקָנוּס:   מצח כועס, אדון גדול.

פֶּרִיקְלֶס:    אם זעף נסיכים הוא חץ כזה,

          איך לשונך תעז להכעיסני?

הֶלִיקָנוּס:   איך מעזים צמחים לזקוף ראשם

          מול השמיים, המזינים אותם?

פֶּרִיקְלֶס:   אתה יודע שאני יכול

          לשים קץ לחייך.

הֶלִיקָנוּס:                      בעצמי

          את הגרזן השחזתי. רק הכה

          בו, זה מה שנותר.

פֶּרִיקְלֶס:                      קום, אנא קום.

         מקים אותו.

           תשב; אתה אינך חנפן,

          תודָה על כך; אסון אם מלכים יתירו

          לומר להם מלים שאת חטאם יסתירו.

          יועץ ומשרת טוב לַנסיך,

          אשר הופך בחכמתך נסיך

          לִמשרת שלך, כיצד עלי

          לנהוג?

הֶלִיקָנוּס:           לשאת בסבלנות צרות

          אשר אתה אמצת אל לבך.

פֶּרִיקְלֶס:  דיברת, הֶלִיקָנוּס, כמו רופא,

          שמצווה לי סם אשר אתה

          בעצמך תרעד לקחת. אז

          הקשב: יצאתי לאנטיוכיה, שם,

          הלא תדע, ביקשתי מול פני מוות

          לקנות את בת היופי המפוארת,

          אשר דרכּה צאצאים אקים לי -

          עוצמת נסיך, שִמחה לנתיניו.

          פניה לעינַי היו מִקְסם,

          השְאָר שחור – שְמע! – כמו גילוי ערווה;

          שבחושפי, המלך החוטא

          כאילו לא הִכּה, אלא ליקק.    

          זה זמן לפחוד, כשעריץ נושק.

          לכן גברוּ פּחדַי, ונסתי הנה             

          תחת כסוי הלילה המגן

          אשר, נראה, שמר עלי, וכאן

          שקלתי מה קרה, ומה יקרה עוד.

          האיש רודן, ופחד רודנים

          לא פג אלא גובר עם השנים.

          אם הוא יחשוד, והוא ודאי חושד,

          שפי יודיע לְאוויר קשוּב

          כמה דם נסיכים כּבוּדים נשפך      

          כדי שתוסתר מיטת השְחור שלו,

          יציף את כל הארץ בִּגדודים

          על מנת לקצוץ את החשד, ימציא

          כאילו עוול שעשיתי לו,

          ובגין "פִּשעי", כביכול, כולם

          יוכו בְּמלחמה שלא תחמול.

          אהבָתי לַכּל, כולל לך,

          אשר גערת בי על כך ממש

          הרגע - 

הליקנוס:          צר לי.

פֶּרִיקְלֶס:                    היא גזלה שינה

          מעפעפי, דם מלחיי, מִלאה

          מוחי בְּחישובים, אלפי ספקות

          איך לעצור את הסופה לפני

          בואה, אך לא מצאתי איך למנוע סבל,

          ומחמלה לעם צללתי אל האבל.

הֶלִיקָנוּס:  אז אם נתת לי רשות דיבור,

          אדון, אגיד גלויות. אתה פוחד

          מאנטיוכוס – ולדעתי

          פוחד בצדק מרודן אשר

          בְּמלחמה פומבית או בוגדנות

          פרטית ישים קץ לחייך.

          לכן, אדון, צא לַדרכים זמן-מה,

          עד שקצפּו וזעמו יפוגו,

          או עד שהגורל יחתוך את חוט

          חייו. תן את הכס למישהו;

          אם בי תבחר כממלא מקום,

          אפעל נאמנה כמו האור ליום.

פֶּרִיקְלֶס:  לא מפקפק ביושרך.

          אך אם בהיעדרי יפלוש, יכבוש פה?

הֶלִיקָנוּס:  דמנו נְמָזֵג באדמה,

          יוצרת החיים והנשימה.

פֶּרִיקְלֶס:  צור, מבטי אַפנה ממך, לטארְסוּס 

          אשים את פעמי, ושם אשמע

          ממךָ, ומכתביך ידריכוני.

          את הדאגה אשר היתה – ויש

          לי – לנתינַי אני שם על כתפיך,

          בְּכוח חוכמתך תישא אותה.

          די לי במילתך, בְּנדר לא חפץ:

          מי שמפר מילה, גם נדר מנפץ.

          נהיה בטוחים איש איש במסלולו,

          ובתולדות הזמן נזכה בְּמוניטין:

          פעלנו למופת, שליט וגם נתין.

     יוצאים.