שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנסים אנטיוכוס, הנסיך פֶּרִיקְלֶס, ומלווים.

 

אנטיוכוס: נסיך צוֹר הצעיר, ברורה לך

          היטב הסכנה במשימה

          אשר אתה נוטל.  

פֶּרִיקְלֶס:                      כן, אנטיוכוס,

          ובְנפש מחוזקת מתהילה

          קרובה, אני מקל במוות ראש.      

אנטיוכוס:  מוזיקה!

          הביאו את בתי, בלבוש כלה,  

          יאָה לחיבוקיו של יופיטר,

          שכן מאז שנהרתה עד מְלוֹך

          לוצ'ינה, האֵלָה של הלידה,

          קיבלה מיד הטבע נדוניה 

          כזאת: כדי שנוכחותה תנעים

          לַכּל, גרמֵי שמיים התכנסו

         לתפור בה כל שְלמוּת שיש בהם.

     נכנסת הבת, הולכת אל אנטיוכוס.

פֶּרִיקְלֶס:  היא באה, לבושה כמו האביב.

          הנתינים שלה – קסמי אשה,

          מחשבותיה – כס כל מעלה

          שמפארת בני אדם; פניה

          הם ספר של שבחים, שאין לקרוא בו

          אלא תענוגות עילאיים,

          כאילו היגון נמחק לנצח,

          תרעומת וטינה לא יכולות

          להיות בנות-לוויה לִמתיקותה.

          אֵלים שעשיתם אותי לגבר

          רוטט מאהבה, הדלקתם אש

          תשוקה בתוך חזי לטעום פרי עץ

          שְמֵימִי זה או למות בַּהרפתקה,

          הֱיו עוזרי - כשם שאני בן

          ועבד לרצונכם – כדי שאקיף 

          בזרועותי אושר שאין לו גבול.

אנטיוכוס:  פֶּרִיקְלֶס הנסיך –

פֶּרִיקְלֶס:    שמבקש להיות בן אנטיוכוס –

אנטיוכוס:  הנה מוּלךָ עץ גן העדן, עם

          פירות זהב. אך מסוכן לגעת:

          כי דרקונים של מוות יזרעו

          בך אימה. פניה, כמו רקיע,

          מושכים אותך לראות את תפארתה

          האינסופית, הגמול לָראויים;

          אך אם הלא-ראוי יעז לשאוף,

          ימות כל גוש הגוף הזה, וסוף.

          שָם, נסיכים גדולים לשעבר, [מצביע על הראשים]

          כמותך, שנדחפו בידי שמועה,

          הרפתקנים בתשוקתם, אומרים

          לך בלשונות אלמות, קלסתר

          חיוור, שבלי כִּסוּי לבד מִשְדה

          הכוכבים-שם הם עומדים, קרבן

          קְרבות של קוּפּידוֹן, ובִלחיים

          מתות מייעצים לך "לא עוד",

          כי רשת-מוות את כולם תלכוד.

פֶּרִיקְלֶס:  תודָה על שלימדת את נפשי

          בת-התמותה לדעת את עצמה,

          ולהכין, על פי דוגמת מראות

          החלחלה האלה, את גופי,

          כְּמוֹתָם, לגורלו. זכְרון המוות

          הוא כמו מראָה, שמכריזה: טעות

          לבטוח בַּחיים, הלוא הם שטות,

          רק הבל-פה רפה. ובכן, אכין

          לי צוואה כעת, וכמו חולים,

          אשר יודעים את העולם, רואים

          את המרום, אך בהרגישם מכאוב

          כבר לא נאחזים בְּתענוגות

          האדמה כמו פעם, אצווה

          לך ולכל איש טוב חיים שלווים,

          כפי שנסיכים מחוייבים, ואת

          עושרי לַאדמה ממנה בא,

      (לבת) אך לך – אש אהבה ללא מתום.  

      (לאנטיוכוס) וכך, על צומת של חיים או מוות,

           לַמר מכל אמתין פה, אנטיוכוס.

אנטיוכוס:  בז לְעֵצָה? אז קְרא את החידה.

           נותן לו את החידה.

           אבל, אם לא תוכל לפענחה,

           אז תשלם, כמו אלה, בדמך.

בת:     מכל קודמיך, לוּ תראה ברכה!

          מכל קודמיך, שא תפילה בשמי!        

פֶּרִיקְלֶס: כמו לוחם נועז אני ניצב,

          לא מבקש עצה ממחשבות,

          רק מן היושר והאומץ.

          (פותח את כתב החידה וקורא)

                 איני ערפד, אך תזונתי

                    הוא בְּשר אמי יולדתי.

                    בִּקשתי בעל, כִּתשובה

                   נתן לי אב חיבה שווה.  

                   הוא בעל וחתן ואב,

                   אני אם, בת, אשה יחדיו.     

                   כיצד בְּזוג כל זה ישרור,

                  בִּמחיר חייך פתור-נא, פתור.    

           (הצידה): תרופה מרה בַּסוף. אך הו, כוחות

          אשר נותנים לַמרומים אין-סוף

          עיניים להשקיף על מעשי

          אֱנוֹש, למה לנצח לא תחשך

          ראייתן אם זה נכון, אותו

          דבר אשר אני מחוויר לקרוא?

          - מאהֲבַת לבּי כלום לא היה נגרע 

          לולא מלָא פְּאר מְכָלְךָ בְּרע.         

           אבל כעת נפשי בי מתקוממת;

          פגוּם האיש אשר ייגע בַּדלת

          כדי לחדור אל תוך לשכּה מורעלת.

          כינור יפה אַת, וחושייך הם

          המיתרים; אם גֶבר עליהם

          יפרוט בָּאצבע מוזיקה כשרה,

          שמיים ואלים יֵרדו לשמוע;

          את הִזְדייפת כל כך שרק בַּשאוֹל       

          יֵצאו לִצרימותייך בְּמחול.      

          בְּאלוהים, אין לי אתך כלום.

אנטיוכוס: שלא תגע בה, פֶּרִיקְלֶס, במחיר

          חייך, זה סעיף חמוּר בַּחוק

          שלנו כמו השאר. זמנך עבר.

          עכשיו פְּתור או שייחרץ דינך.

פֶּרִיקְלֶס: מלך גדול,

          מי-זה אוהב לשמוע על החטא

          שהוא אוהב? אצליף בך מדי

          אם אדבר זאת. מי שיש לו סֵפֶר

          של מעשי השליטים, מוטב,

          לְבטחונו, שישאירוֹ סגוּר.

          כי הֲפָצַת שמועות על חטא היא כמו

          רוח נושבת, שהתעצמותה  

          זורה אבק בָּעין. התשלום

         יקר: הרוח אט נרגעת, אך

         העין השרוטה למדה לדעת

         כמה כואב להתייצב מול רוח.

         החוֹלד העיוור חופר תלולית

         לעבר הרקיע, לספּר

         מה לחוצה האדמה תחת               

        דִכּוי אדם, וכך החולד מת,                  

         מסכן. מלכים - אֵלֵי האדמה הם;

         חטאם הוא חוק; אם יופיטר יסטה,

         אז מי יעז לומר שהוא חוטא?

         די שאתה יודע, ומחריש,

         כי לבשֵר זאת – זהו עסק ביש.

         כל איש אוהב את רחם זו אשר ילדה לו;

        כך לשוני אוהבת ראש שהיא צמודה לו. 

אנטיוכוס (הצידה): אח, לו היה לי את ראשך! - גילה

          את הפתרון. אבל אמרח לו דבש. –

          נסיך צור הצעיר, גם אם על פי

          צַוֵנוּ החמוּר, זכותנו, על

          פירוּש מוטעה מפיך, לקפד

          ימיך, התקוות אשר צומחות

          מעץ נאה כמוך מכַוונות

          אותנו לא לפעול כך. ארבעים

          ימי דחיה נוסיף לך עוד; אם

          עד תום הזמן סודנו התגלה,

          נִשמח בְּבן כמותך, ובַחמלה.

          ועד אז תיהנה פה מאירוח

          הולם את ערכך ואת כבודנו.

          יוצאים כולם חוץ מפֶּרִיקְלֶס.

פֶּרִיקְלֶס:  איך גינונים, נראה, קוברים כל חטא,

          כשמעשים הם כמו אישים צבועים,

          שכל הטוֹב בם הוא איך הם נראים.

          אם זו אמת שפירושִי כוזב,

          מה טוב: אתה לא מנוול  

          עד כדי כך שתשחית את נשמתך

          בְּשיגולים מתועבים. אבל

          למעשה אתה גם אב וגם

          חתן, כי, בהיפוך סדרֵי דורות,

          נכרכְתָ בילדה שלך, עונג

          אשר יאה לְבעל, לא לְאב;

          והיא אוכלת את בשר אמה,

          ומטמאת מיטת הוריה; זוג

          של נחשים, שעל פרחים רכים  

          הם ניזונים, ורעל מפיקים.

          שלום לך, אנטיוכיה! החוכמה

          רואה כי אלה שלא מסמיקים

          מן הפעולות האפלות מִשחור,

          לא יעקפו אף שביל להימנע מאור.

          ידוע: חטא אחד עוד חטא דורש:

          חשק קרוב לְרצח כמו עשן לְאש.   

          בגידה ורעל הם ידי החטא,

          וגם שריונותיו נגד חרפה.

          אז פן תקצור חיי ותישאר מוגן,

          ארחק מסכנה, אברח מכאן.

          יוצא.

       נכנס אנטיוכוס.

אנטיוכוס:  גילה את הפתרון, על כך

          נקטוף לו את הראש.

          הוא לא יחיה כדי לפרסם את הקלון

          שלי, ולהודיע לָעולם

          שאנטיוכוס מתבוסס בְּחטא

          נתעב כזה;

          על כן – מייד! - על הנסיך לגווע,

          בנפילתו כבודי עוד יישאר גבוה.

          מי בא אלי?

          נכנס תָלְיָרְד.

תָלְיָרְד:                   הוד מלכותך קרא?

אנטיוכוס:  תָלְיָרְד, אתה בחוג מקורבינו, תָלְיָרְד,   

         עם אוזנך חולק מוחנו את

         כל מעשיו הפרטיים מִכּל.

         ועל נאמנות זו תקודם.

         תָלְיָרְד, רְאה, זה רעל, זה זהב.

         נסיך צור שנוא נפשנו, תהרוג

         אותו. אין מה לשאול מדוע: כי

         אנחנו מבקשים.

         אז זה גמוּר?

תָלְיָרְד:                  כבודו, גמור.

אנטיוכוס:                                   מספיק.

          נכנס שליח.

        צנן את הנשימה, רואים שרצתָ.

שליח:  אדון טוב, פֶּרִיקְלֶס ברח.

          יוצא.

אנטיוכוס:  צא אחריו, או שתמות, וכמו 

        חץ שירה קַשָּת אַלוף, אשר

        יפגע בַּמטרה אליה הוא

        כיוון, כך אל תחזור עד שתאמר

        "מת פֶּרִיקְלֶס".

תָלְיָרְד:   אדוני, אם אוכל להביא אותו לִטווח הנשק שלי, אנטרל אותו. אז אני נפרד מהוד מעלתך.

אנטיוכוס:  תָלְיָרְד, שלום.

         יוצא תָלְיָרְד.

                            לפני שהוא יגווע,                         

            לבי לא יעניק לראש שלי שלווה.

          יוצא.