| < אחורה |  פריקלס -
תמונה 22. כורוס 7 |
קדימה > |
נכנס גָוּוֶר.
גָוּוֶר: כבר בַּשעוֹן כמעט אין חול,
עוד קצת – וישתתק הכל.
עשו לי עוד טובה קלה,
אשר תביא לי הקלה:
תנו לדמיון להעלות
תהלוכות ומחולות
והמולות וזיקוקים
אשר מושל העיר הקים
לכבוד המלך – הילולות
אשר בישרו נשף כלולות
עם מרינה, לה השבח;
אבל לא לפני הזבח
שהובטח לה לדיאנה.
על הדרך דַלגוּ, אנא.
המפרשים קלים, עפים,
כְּמִשְאֶלֶת הצופים.
את המקדש רואים עכשיו
פֶּרִיקְלֶס עם אנשיו.
שכּה מהר לכאן הוא בא
לדמיונכם תודה רבה.
נכנסים מצד אחד תאיסה והנזירות-הבתולות של דיאנה, וסֶרִימוֹן; מצד שני פֶּרִיקְלֶס, מרינה, ליזימאכוס, הֶלִיקָנוּס ומלווים.
פֶּרִיקְלֶס: ברכות, דיאן! כפקודתך
אני מודיע ומודה פה כי
אני הוא מלך צור, שמארצו
אולץ לברוח; בְּפֶּנְטָאפּוֹליס
נשאתי את תאיסה היפה
לרעיה, היא מתה כשכרעה
בַּים ללדת, אך לְאור עולם
הביאה בת, מרינה שמה, שאת
בגדייך הכסופים, מַדֵי בתולות,
תלבש עדיין, הו אֵלָה. גידל
אותה בטארסוס קְלֵאוֹן, שבגיל
ארבע-עשרה ביקש לשלוח יד
בנשמתה, אך מזלה נשא
אותה למִיטִילֶנֶה, שם אל מול
חופה כששטנו, הגורל הביא
את העלמה אל הסיפון, והיא
בְּשַחְזְרָה את כל אשר עבר
עליה, התגלתה בתור בתי.
תאיסה: קול וצורה! אתה, אתה הוא, הו
המלך פֶּרִיקְלֶס! (מתעלפת)
פֶּרִיקְלֶס: מה לַנזירה?
היא על סף מוות. רבותי, הצילו!
סֶרִימוֹן: אדון אציל,
אם כל מה שאמרת על מזבַּח
דיאנה הוא אמת, זו אשתך.
פֶּרִיקְלֶס: לא, אלמוני נכבד, בשתי זרועות
אלה מן הסיפון אותה השלכתי.
סֶרִימוֹן: מול חוף זה, מתערב.
פֶּרִיקְלֶס: נכון מאד.
סֶרִימוֹן: טפלו בַּגברת. הו, היא רק מוּכּה
מרוב שמחה. בוקר סוער אחד,
מוקדם, הוטלה גבירה זו אל החוף כאן.
את הארון פתחתי, שם נִגְלָה לי
מטמון של תכשיטים, את הגבירה
הֶחְיֵיתי, והצבתי בְּמקדש
דיאנה פה.
פֶּרִיקְלֶס: נוכל לראות אותם?
סֶרִימוֹן: אדון רם, הם יוצגו לך אצלי
בבית, כי אתה מוזמן לשם.
הבט, תאיסה מתעוררת.
תאיסה (קמה): הו,
תן להביט!
אם לא אישי הוא, תום נזירותי
לא יאזין לחנחוני חושַי,
וירסנם על אף מראה עיניים.
הו אדוני, אתה לא פֶּרִיקְלֶס?
כמותו דיברת, וכמותו אתה.
כלום לא הזכרת סערה, לֵידה
ומוות?
פֶּרִיקְלֶס: קול תאיסה המתה!
תאיסה: תאיסה זו אני היא, שטבועה
ומתה נחשבה.
פֶּרִיקְלֶס: דיאנה בת אלמוות!
תאיסה: הנה עוד
סימן היכר: כשאת פנטאופוליס
עזבנו בִּדמעות, אבי המלך
טבעת העניק לך, כמו זו.
פֶּרִיקְלֶס: זאת, זאת! לא עוד, אלים, די! נדיבוּת
הווה הופכת אסונות עבר
שלי לסתם משחק. טוב תעשו
אם על מגע שפתה אמס ושוב
לא אֵרֶָאה. הו, בואי היקברי
פעם שניה בין הזרועות האלה.
הם מתחבקים.
מרינה: לבי כבר מזנק להיטמן
בחיק אמי.
פֶּרִיקְלֶס: ראי מי כאן כורעת:
בשרך-דמך, תאיסה, מִטְענך
בַּים, והיא נקראת מרינה, כי
הגיחה שם.
תאיסה: ברוכה שלי, שלי! (מחבקת אותה)
הֶלִיקָנוּס: שלומות, גברתי, ומלכתי.
תאיסה: אני
לא מכירה אותךָ.
פֶּרִיקְלֶס: שמעת אותי אומר, כשאז מצור
ברחתי, שהשארתי מְמלא-
מקום בא בימים. זוכרת איך
קראתי לו? הזכרתי לא אחת
את שמו.
תאיסה: כן, הֶלִיקָנוּס.
פֶּרִיקְלֶס: אישור נוסף.
חבקי אותו, תאיסה יקרה,
זה הוא. עכשיו אני בוער לשמוע
כיצד מצאו אותך, ואיך בכלל
נִשְמַרְת, ולמי יש להודות – לבד
מן האלים – על נס עצום כל כך.
תאיסה: כבוד סֶרִימוֹן, אדון, האיש הזה,
דרכּו אלים הראו כוחם, יכול
לתת לך מאלף ועד ת"ו
תשובה.
פֶּרִיקְלֶס: אדון נכבד, אין לָאלים
נציג דמוי-אל כמוך בעולם.
תואיל למסור לי איך מלכה מתה
זו חיה שוב?
סֶרִימוֹן: אגיד הכל, אדון.
אך בוא-נא קודם אל ביתי, ושם
אראה לך את כל מה שנמצא
איתה, איך באה הנה למקדש,
כלום לא אשמיט.
פֶּרִיקְלֶס: דיאן הטהורה,
היי ברוכה שהתגלית לי, לך
אקדיש תפילה כל לילה בְּלילו.
תאיסה יקרה שלי, נסיך
יפה זה מאורש לַבת שלך,
ויישאנה בפנטאפוליס.
עכשיו העיטורים האלה (מצביע על זקנו ושערו שצמחו פרא)
חזוּת זוועה יוצרים לי, אקצץ
אותם כַּנוהג, ואת מה שלא
נגע בו תער כבר ארבע-עשרה
שנים לכבוד יום הכלולות שלך
אגזום ואייפּה.
תאיסה: לסֶרִימוֹן
יש מכתבים מהימנים, אדון,
שבאו מפנטאפוליס: אבי
מת.
פֶּרִיקְלֶס: שמיים יעשו אותו כוכב!
אך שם, מלכה שלי, נחגוג את יום
חתונתם, בַּממלכה ההיא
אנחנו נבלה את שאר ימינו;
הילדים – הם ימשלו בצור.
כבוד סֶרִימוֹן, הלב כל כך רוצה
לשמוע את הכל. בוא ונצא.
יוצאים כולם.
| < אחורה | פריקלס -
תמונה 22. כורוס 7 |
קדימה > |